ואף אחד לא מבין

התחושה, אוי, אותה התחושה של הייאוש והכעס, כשאתה מתווכח ולא מצליח לבטא את המילים. הן מתגבשות בראש לגושי מחשבה והגיון, בהירים להפליא, ועושים את דרכם החוצה, להסביר לכל העולם למה אתה שונא, אוהב, צועק, צוחק או סתם משתטה.
ואז זה נעצר. משהו במנגנון הנפלא של ההבעה העצמית שלך כושל ואתה נשאר מיואש, מאוכזב מעצמך ומהתבוסה שזה הרגע נחלת לאויב המר ביותר – עצמך.
כתוצר לוואי אתה כמובן מתעצבן וכועס על בן השיח חסר הישע שלך, או על הדף שמסרב לקלוט את המחשבה שלך בצורתה המקורית ודורש ממך לארוז הכל מחדש במכבסת מילים מסריחה, להשתמש באמצעי פיסוק וסדר הגיוני, ובכלל – להיות הגיוני. ואתה מוותר, כי "אין לי דרך אחרת" ומתחיל מחדש, ממחזר את אותו הרעיון החד שכבר קהה והפך לגוש לא מזוהה, שאריות המחשבה.
וכשסוף סוף המילים נובעות ממך אתה מרגיש שזה לא אותו הדבר, אתה מרגיש שאין זו התמצית וכדי לחזור למקור, לשורש הרעיון והאמירה את צריך לזקק את הטקסט פעם אחר פעם, לשוב ולקרוא, למחוק לתקן, שוב להיות לא מרוצה וחוזר חלילה, ובכל אותה העת אתה מקלל את האנושות.
אתה מקלל מייאוש, תסכול ובעיקר מכעס שאין שיטה יעילה לומר, עזבו "לומר" – אלא "להעביר" את מה שאתה חושב. הווי אומר לחבר כבל למוח בסגנון "מטריקס" ולטעון את מה שאתה חושב לאן שצריך. להעביר את רסיסי ההגיון הלא מוסבר שלך בשלמותם למוחו של השומע.
כמעט כמו לתקשר עם אלוהים, רק שהפעם מישהו באמת יענה.