ואז..

ואז..
ואז אמרו לי שאני עולה למשמרת לילה כדי לתגבר את הבנות. ואני שאלתי את עצמי, מה לעזאזל אני צריכה לתגבר.. אני בסך הכל נחפפת.. שבועיים בתפקיד. אין לי באמת במה לעזור.
ואז הגעתי למשמרת, ואמרו שיש כניסה קרקעית, שכבר התחילו לזכות שערים, שכל הכוחות כבר בתזוזה לאזורי כינוס, ושכבר אי אפשר לעצור את זה. זה קורה. זה באמת קורה.
ואז את מתלבטת בתוך עצמך אם זה טוב או רע. אם כדאי, אם זה שווה את זה באמת. ואת מתחילה לחשוב אילו שמות תשמעי בחמ"ל עוד לפני שהמשפחות יודעות שהשמות הללו עלו בכלל.
ואז האדרנלין עולה. ולמרות העייפות, ולמרות העובדה שישנתי רק שעה, ולמרות שאני חדשה, אני יודעת שיש לי עבודה. שיש לי מה לעשות.
ואז אני מקבלת דיווחים על תחילת כניסה לרצועה, והלב פועם בקצב מטורף. בתקווה שלא פספסו מטען בזיכוי שערים, בתקווה שאף מחבל לא מחכה ללוחמים שלנו בחושך.
ואז מקבלים הודעה שמצאו פיר של מנהרה, ועוד דיווח על עוד פיר. ועוד פיר. וחיוך קטן עולה לכולנו על הפנים.
ואז פיצוץ מטען באחת המנהרות, ויש פצועים, אבל פצועים קל. והדיווחים ממשיכים. וכל הלילה כולנו לא זזים מהכיסא שלנו בחמ"ל, ורק מקווים שלא יהיו לנו הרוגים.
ואז מקבלים דיווח על הרוג. והלב נופל לתחתונים. והפנים של כולם נופלות בבת אחת, אבל לא נשברים. חייבים להמשיך הלאה. לקרוא שיחות של פעילים, לחפש את הפיגוע הבא, לחפש כל דבר הכי קטן שעולה, רק כדי למנוע פגיעה בחיילים שלנו. בחברים שלנו. במשפחה שלנו.
ואז עובר לי בראש שאני יודעת על ההרוג עוד לפני המשפחה שלו.. וכמה זה נורא שבבוקר הם יקומו ליום הכי נוראי בחיים שלהם.
ואז אני מתחילה להבין איפה אני נמצאת. נכון, אני לא שם, אני לא איתם, אבל אני חלק מהמלחמה הזו, אני לא לוחמת.. אני המגן. אני שם כדי להגן על הלוחמים שנמצאים שם בחוץ, וחלק מזה זה לענות לטלפונים, ולקבל את הדיווחים, ולדעת את הדברים הכי מוקדם שיש, כדי שאפשר יהיה לעשות משהו בנידון, בין אם זה למצוא את המיקום המדויק שממנו ירו, ובין אם זה לסגור מעגל על פעילים, ובין אם זה לדבר עם קמ"ן הגדוד שנמצא ממש שם, ולהגיד לו להיזהר מדבר כזה או אחר.
זו המשמעות של התפקיד שלי. ובשביל זה אני שם. ואם אני אעשה את העבודה שלי כמו שצריך, אז הם יוכלו לעשות את העבודה שלהם כמו שצריך, וככה הכל יגמר מהר יותר. והכל יכול להתקדם טוב יותר ובטוח יותר. גם לחזית, וגם לעורף.