ואז אני שולפת ספר, וצפה בעזרתו מעל המים.

אני לא יודעת מה לומר.
אני באמת רוצה לחייך, אבל בשביל מה?
אני רוצה לבכות ולאהוב, אבל איפה?
אני ריקה. חסומה. אטומה. יבשה. רציונלית.
אני לא כזאת בדרך כלל, ובחיים לא הייתי. שום דבר לא קורה, אני נמסה ואני משתגעת. הדבר היחיד שנותר לי בחיים זה הלימודים, אז אני מנסה להשקיע את כל האנרגיות שלי שם, שזה דווקא מועיל אם חושבים על זה…אין משהו שיבלבל אותי, שיפריע לי. אני כל כולי בלימודים המזדיינים, שתמיד כל כך שנאתי, וזה פשוט הזוי שכרגע, הם הדבר היחיד שמשאיר אותי שפויה, שמחזיק אותי מלהשתגע. הם \"התירוץ\" שלי. אני משתמשת בלימודים ובתקופת בגרויות הזאת בשביל לברוח מהחיים שלי, מהבעיות שלי, מהכאב הזה. אני מנסה לא להתחרפן, אני מנסה למצוא סיבה לא ללכת לישון כל הזמן. אני מנסה להיות עסוקה בלימודים, במטרה לא להסתכל בטעות במראה ולהבין כמה שאני עמוקה בחרא. כמה שאין לי כלום, וכמה שאני קטנה. שום דבר לא מצליח לי, התרגלתי לזה, ומצאתי פתרון, אומנם זמני, אך יעיל במיוחד.
השאלה היא, מה יקרה שהקיץ יתחיל?
אני נאחזת ברמה רגשית בלימודים, אני פשוט צריכה את החומר הלימודי הזה. אתה קולט? אני? פאקינג אני! זאת שתמיד הייתה נגד המערכת המזדיינת הזאת, שתמיד מרדתי נגד שיטת לימוד כל כך פרימיטיבית, ותיעבתי את המערכת חינוך הזאת, צריכה אותה עכשיו יותר מתמיד.
אני צריכה לפתור תרגילים במתמטיקה בשביל לשכוח שאין לי אהבה. אני צריכה לסכם דפים בתנך בשביל לשכוח שאין לי חברות אמתיות בבית ספר. אני צריכה לשנן מילות מפתח בהיסטוריה כדי להדחיק שאני פאקינג לבד בעולם הזה, ושאני יכולה להיעלם ואף אחד לא ירגיש. אני אבודה, אני כמעט טובעת, ואז ברגע האחרון,אני שולפת ספר,
וצפה בעזרתו מעל המים.