ואולי שם מעבר לשמיים

ואולי שם מעבר לשמיים,
מעבר לתכול המשקיף,
אולי את שמחה כמו שהיית כאן.
אולי שם כולם מחייכים,
אולי שם הכל טוב,
אולי שם הפרחים צומחים,
אולי שם לא מרגישים את המכאוב.
ואולי אין שם שום דבר,
ואולי זאת המצאת בני האדם,
אולי… אולי כולנו נהפכים עפר,
בסופו של דבר.
אבל כאן קשה.
כש'ממעמקים' מתנגן,
סכר הדמעות נפתח,
הלב מתכווץ,
המוח לא מעכל.
אבא שלך מתאבל.
אולי שם הוא יחייך,
כשהוא יביט בך.
אולי שם הוא יצחק,
כשהוא יחבק אותך.
אבל כאן,
כאן העיניים שלו שבורות,
כאן זה לא מתעכל,
כאן צריך להמשיך לחיות.
כאן את מתה.
כאן אמא שלך סדוקה,
וחברות שלך בוכות.
כאן מתחננים שלא נשכח אותך.
כאן מחלקים מחזיקי מפתחות,
עם תפילת הדרך ופנייך עליהם,
שלא נמות כמוך בדרכים,
שלא ייכאב,
שלא ייסדק,
שלא תהיי חסרה.
שלא ייעלם החיוך,
שלא ייעלם הצחוק,
שלא תיעלם הצרחה.

את כבר לא תחזרי בחזרה.