התשוקה לכתוב

כל חיי רבץ עליי הצורך זה לכתוב. היו לי חלומות גדולים בקשר לכתיבה, מגיל צעיר מאוד, להתפרסם בעיקר. לפרוץ מעצמי אל העולם, עם הכתיבה. אבל לאט לאט, כשראיתי כמה שקשה להיות אומן, איזה קשיים העולם מעמיד בפני אומן, שרוצה להתבטא, ניסיתי להדחיק את השאיפות האלו. הוצאתי על חשבוני, חוברת הומוריסטית בתקווה לפרוץ ולהפוך לסופר מקובל, אבל נחלתי, כמצופה, אכזבה. אמנם בעקבות השתתפותי ביריד הספרים בתל אביב, בדוכן כותבים שמוכרים את יצירתם, התפרסם עלינו וגם עלי, מאמר בהארץ, אבל זה לא היה זה… באותה תקופה, הרבתי גם לכתוב מכתבים למערכת, שהתפרסמו, אבל לא יכולתי פה להביא לידי ביטוי, את הפן האומנותי שרציתי.
אפילו ראיתי בהן משהו מגונה, אגואיזם ותאווה לפרסום. וכך נחלתי אכזבה אחרי אכזבה והצלחתי איכשהו, להדחיק את השאפתנות הזאת שלי, ולהתעסק בעולם האמתי. לעבוד, להרוויח כסף, לבנות לי חיים בעולם הזה. הרגשתי שהתשוקה לכתוב, באה יחד עם התשוקה למין, אבל גם כאן, לא הייתי דון ז'ואן ומוצלח עם הנשים. ניסיתי ללמוד, להתקדם בעבודה, להרוויח כסף, להתחתן ולאהוב. אבל לא הצלחתי מעולם למצוא את הסיפוק, האושר, שהרגשתי שכתיבה יכולה לתת לי. להיות סופר, זאת הייתה התשוקה שלי, אבל גיליתי בכל מקום, כל הזמן, שהתחרות בתחום הזה היא עצומה, שחוסמים אותך ואין לך סיכוי, אם אתה לא בעל שם, מפורסם. למה שיפרסמו אותך בכלל, מי אתה לעזאזל. מי נתן לך רישיון להיות סופר? והשאיפה הכי גדלה, להגשים את האהבה העצומה שלי, להומור, להצחיק, לכתוב כמו אפרים קישון…
לבסוף לכמה שנים טובות, באמת הפסקתי להתעסק עם כתיבה, הפסקתי לפנטז על פרסום וליוויתי את בת דודתי, המשוררת, שהצליחה להשתלב בברנז'ה של אגודת הסופרים ואף להקים חוגי כתיבה רבים, ליוויתי אותה בחוגי הספרות השונים. היא אפילו הוזמנה, על ידי מעריצה, לקיבוץ, כדי להרצות על כתיבתה. נסעתי איתה גם במסגרת חוגי הספרות והשירה לכל מני מקומות בארץ. אני זוכר שפעם מצאתי את עצמי, בבית ספר בצפון, עם חוג כזה, שהוזמן להרצות על כתיבה. שם היא הציגה אותי בפני התלמידים כסופר. הרגשתי מאוד מוזר, שכן כבר ויתרתי על התואר הזה… בזכותה גם פרסמתי כמה שירים שלי, בעלונים של החוגים השונים. ואף, עזרה לי לחלק ספר שלי, שהדפסתי ברוב עוונותי, באלפיים עותקים, לספריות ברחבי הארץ.
באיזה שלב הבנתי שאני חייב להשקיט את האגו שלי. שככל שאני מפנטז יותר על פרסום, אני אומלל יותר. התרכזתי בעבודה בעיקר והשתדלתי להיות מוצלח כאדם. לאט לאט, חדרה לתוכי ההרגשה, שהכתיבה היא צורך של הנפש, של להתבטא ולהגשים את עצמי, והשתדלתי להפריד בינה לבין התאווה לפרסום. גיליתי שבעצם הכתיבה, למגירה בדרך כלל, אני בכל זאת יכול להשקיט את האי שקט שבתוכי. כשהתאכזבתי קשות מהיכולת להשיג פרסום, ורציתי לוותר בכלל על הכתיבה, גיליתי שאני חוסם את עצמי ושוקע בדיכאון והרגשת חוסר תוחלת ומטרה בחיים. שאני חייב להמשך לכתוב, ויהי מה.
בהתלהבות של רגע, כתבתי איזה מאמר מרגש ושלחתי למקומון של העיר שלי. להפתעתי קיבלו את המאמר ופרסמו אותו. כך הצלחתי לפרסם כמה וכמה דברים שלי, במקומונים שונים, בזמנים שונים. אפילו לאורך זמן די ארוך, הפרסומים הללו, הפכו למן דבר קבוע. כמובן כל זה, בלא תמורה כספית.
ואז בא מהפך של ממש, כשבמסגרת עבודתי בהוצאת ספרים, ראיתי שספרי בדיחות שהוציאו שם הצליחו מאוד, הוציאו לי לאור, כמה ספרי בדיחות. ספרי בדיחות שקבלתי עליהם תגמולים כספיים ראויים וממש הצליחו.
או אז, גם בת דודתי, שהיה לה חוג מאוד מוצלח בבית עגנון בירושלים, הזמינה אותי להשתתף בערב על הומור. שם התרגשתי מאוד, כשהמשוררת פועה תורן, הקריאה שהייתה משוררת די מפורסמת, קראה קטעים מספר ההומור הישן שלי, שהוצאתי בזמנו באלפיים עותקים. בנוסף, זכיתי לקבל, מהספריות ששם הפצתי את ספרי הישן, אחרי כמה שנים, תגמולים של כאלפיים שקל, שנחשבים, יחסים, להרבה כסף…