התפוצצות

ישבנו כולם בסוכה. המשפחה הגדולה, מלאת הצבעים, הילדים, הזקנים.
ברגע אחד נפלה עליי מבין השמחה הגדולה עצבות עצומה, מהסוג שמרעיד את העצמות, שכואב בחזה.
בתוך ראשי אני סוטרת לעצמי ותוקפת: "זה לא הזמן לעצבות שכזו כעת, מה פתאום, מה קורה לך?"
כולם עסוקים בשיחות חולין, בחיוכים, במאכלים ואני יושבת לצידו של אבי, מנסה לצמצם את עצמי ולהתרחק מהסיטואציה. אני יודעת שרק אבי לא ידרוש ממני מילים כעת, הוא לא ידרוש דבר.
פתאום רגע האימים- בת דודתי מסמנת לי עם ידה לבוא לשבת לצידה. כמה שזה קשה להזיז את שריר השפתיים לכדיי חיוך אמין. אני מרימה את גופי ואת החזה הכואב איתו. מנהלת עימה שיחה יומיומית, מחייכת, נעימה.. לא ייאמן כמה עוצמה יש בי, כמה הסתרה והחזקה.
בפתח הראשון שאני רואה למילוט אני נעה באלגנטיות חזרה לכיוון אבא. אני מרגישה את החזה על סף התפוצצות. משתדלת בכל כוחי לא ליצור קשר עין עם האנשים שאני כה אוהבת. מספיק אדם אחד נוסף שייקרא לי לעברו לשיח בכדיי שארד מהפסים.
אני הולכת לפתח הסוכה, מתכננת לפרטי פרטים את בריחתי. אני לוחשת לאבי את מזימתי, הוא שותפי לפשע. אני לוקחת בחשאיות את מפתחות הרכב ויוצאת, בורחת עם עצמי מעצמי.