התעלפתי בחדר מתים
במסגרת שיעור אנטומיה, לקחו אותנו למחלקת פתולוגיה בביה"ח.
מצאנו את עצמנו, הסטודנטים מצטופפים סביב גופה מבותרת. המדריך, סטודנט שנה מתקדמת ברפואה, טען שלא ידוע אף דבר על אודות הגופה, רק שהיא מאמריקה וסיבת המוות גם כן לא ידועה. ניסיתי להדחיק את המחשבות הצידה ולהתמקד בהסברים שלו על הדברים שלמדנו במסגרת הסמסטר באנטומיה, אבל הרגשתי הרגשה כל כך כבדה בלב.
בזמן שכל הבנות בחדר התלוננו על הריח הכבד של הפורמלין, אני כאבתי על מותו של אותו אדם. בפעם הראשונה שהיינו בחדר מתים, לא ייחסתי לכך חשיבות מיוחדת כי הגופה הייתה מכוסה היטב ובקושי היה ניתן להבחין שאכן מדובר בבנאדם, אני מאוד נלחמתי להדחיק את העובדה שאני בוהה במה שהיה בנאדם חי ונושם פעם. אבל בפעם השנייה, הראו לנו לגמרי את הגופה והפעם זה כאב לי כל כך. לא יכולתי כבר להתרכז בדבריו של המדריך, העיניים שלי כל הזמן ברחו למחוגים של השעון והתפללו שהסיוט הזה ייגמר כבר.
לא יכולתי להפנים את העובדה, שהגופה המבותרת ששוכבת שם – חיה פעם, אולי הבנאדם הזה אהב את הים, את הבריזה של האוויר בדיוק כמוני. לבנאדם הזה היה תקוות חלומות, אולי אישה, ילדים. עכשיו הוא פשוט שם, מוטל ללא רוח חיים ואנחנו צריכים ללמוד על האיברים שלו. יכולתי לראות את קפלי העור, הנמשים. זה צרב לי בעיניים.
ביולי 2016, אחרי מאבק של שנה ו4 חודשים, אבא שלי הלך לעולמו ממחלת הסרטן. לא עובר יום, שאני לא חושבת עליו. עד היום קשה לי, אני הצלחתי למצוא דרך לחיות בצל האובדן. אבל, האובדן עדיין שם, קיים, נושם בתוכי. כשהתבשרתי על מותו, בבוקר של יום שבת. הדבר הראשון שידעתי שאני צריכה לעשות זה לנסוע להיפרד. כל כך נחרדתי לראות את אבא, שוכב ללא רוח חיים. בהלוויה, רציתי לצעוק כל כך "אל תקברו אותו" , לא יכולתי לחשוב שערימות של חול יכסו את כל העולם שלי. אבא, אתה כל העולם שלי. אתה הצחוק שלי. אתה העיניים הכי טובות שפגשתי. כל כך מתגעגעת אלייך. כל מה שחשבתי עליו בשבעה, זה רק ללכת לישון – הבנתי שעולם החלומות זה המקום היחיד שבו נוכל להיפגש שוב.
רציתי להיעלם ביחד איתך, אבל מתוך התקף הדמעות ראיתי את אימא ואלוהים כמה שהיא הייתה מפוחדת ועצובה. הבנתי שאני לא יכולה להשאיר אותה לבד. החלטתי להישאר חזקה בשבילה, וכך זה עד היום. כל פעם שהיא בוכה עלייך, אני כועסת עליה ואומרת לה שצריך להמשיך הלאה. אבל בפועל, אני חולמת על הרגע שנפגש שוב ומנסה להדחיק את זה כי אחרת לא אוכל לנהל חיים בריאים.
שמה בחדר המתים, חשבתי שאוכל להבין מה קרה לגוף שלך. למרות שאני יודעת שאולי פיזית אתה דועך, הנשמה שלך היא נצחית. אבל, זה שרף אותי. זה כל כך הרג אותי לראות את הריקבון של הגופה ולהבין שכל זה קרה גם לך. אני התחלתי להרגיש סחרחורת.
הסתכלתי סביב כל הסטודנטים ורציתי להיות חזקה כמוהם, להצליח בדיוק כמוהם להקשיב למדריך, אבל הכאב והחרדה הציפו אותי. הסתכלתי סביב וחשבתי "אתם גם תמותו יום אחד, איך אתם יכולים פשוט לעמוד שם כאילו שום דבר". האמפתיה שהרגשתי, גרמה לי להרגיש
שאני עוד שנייה גם אמות ואהיה במקום אותם הגופות.
לא הבנתי איך הבנות צחקו, והתחילו בשיא הזלזול לצלם תמונות, טוב שלא סלפי. כאילו מדובר באיזה תרנגול הודו ולא בנאדם . כל כך כאב לי על כבוד הנפטר.
כשהמדריך אמר "משוחררים", מיהרתי לכיור לשטוף ידיים. כשפתחתי את הדלת, והתחלתי ללכת לכיוון החדר שבו השארנו את התיקים, ראיתי מטושטשט. פתאום מצאתי את עצמי על הרצפה, מעולפת. כל כך נבהלתי. לא יכולה להפסיק לבכות.
הבנתי שחוויתי טראומה, כשאיבדתי אותך אבא. אני לא הצלחתי להציל אותך. כל פעם עודדתי אותך ואמרתי לך שהמצב ישתפר, האמתי שאני באמת האמנתי בזה. רק כשנפטרת, וראיתי תמונה שלך פתאום נחוורתי לגלות עד כמה היית רזה. גם כשהביאו לך כיסא גלגלים, זה היה נראה לי כל כך תמוה ולא הגיוני. לא הבנתי איך זה קורה בכלל.
אני מרגישה כל כך חוסר אונים שלא יכולתי להציל אותך, מרגישה כל כך תסכול ואשמה שלא עשיתי מספיק. בביה"ח כשהיית כבר על ערש דווי, מסומם ממורפיום והנשימה שלך הייתה קשה בעקבות עודף המורפיום. היו סטודנטים לרפואה שכל הזמן דקרו אותך, במטרה לקחת ממך דם. אני חשבתי שהם מנסים להציל אותך. אני הייתי כל כך מפגרת. אתה היית בשבילם רק נתח בשר מיותר, והדם שלך היה בשבילם סתם ניסוי. כאב לך כל כך, והם רק התעללו בך יותר.
ומרוב שהיה לי קשה, לא הבנתי את זה, רציתי להאמין שהם עושים את זה כי יש עוד תקווה להציל אותך.
גם כשנפטרת לא רציתי להאמין בזה. עד היום אני רוצה להאמין שאתה איפשהו שם.
הרי חלמתי עלייך, ואמרת לי שטוב לך בגן עדן וכשהתעוררתי כל המרפסת הייתה בציפורים, זה היית אתה אני יודעת אבא. אני מתגעגעת אלייך. הלווואי שנפגש שוב.
תגובות (0)