התבגרות של כל ילד

יושבת,
חושבת,
מסתכלת על תמונות,
רואה סרטונים, ומקשיבה למה שאמרו ברקע.
נזכרת בכל הרגעים, הקלים והקשים,
כי הרגעים האלה לימדו אותי שאני לא צריכה להיות תמימה.
שהכל זה חלק מהתבגרות.
לקפוץ, לרוץ, ליפול לאיזה בור, לקום ולהמשיך הלאה.
אבל עדיין אם ישאלו אותי "מה היה הכי כואב?"
כמובן שאענה "אתה, אך ורק אתה"?
כי גם אם תבקש אלף סליחות ואסלח אני לא אומרת שלא.
זה עדיין יהיה כאן.
יש לי עמוק בתוך הלב, איפה שאתה הכי אהבת.
אבל זה לא משנה, אתה כבר שכחת.,
ואני חושבת שאתה קצת הכרחת את עצמך, אבל זכותך.
למרות שאני תמיד אזכר בך, ואפילו אולי גם אזכר בדברים טובים,
אבל אל תצפה, אני לא מבטיחה שום דבר.
אני רק חייבת לומר, רק עוד דבר אחד.
איך יכולת פשוט לעבור לידי, לראות את הדמעות בקצוות עיניים, ולהמשיך קדימה?
איך יכולת לחסום את כל המקומות בלב?
אז עכשיו אתה אולי מבין איך אני מרגישה אחרי פגיעה.
כל כך אטומה וסגורה, שכל דבר קטן יכול לשבור אותי.
אבל אצלך זה קצת שונה.
אתה אולי אטום וסגור, אך מקבל כוח מכל מה שעובר לך ליד האוזן.
אולי מכל מה שלימדת אותי, זה היה הכי חשוב ללמד, אבל לא עשית זאת.
ואני באמת מתעניינת למה?
אז אם יהיה לך תשובה או סתם רצון לדבר אתה יודע איפה למצוא אותי…