השקט שנשאר

זה קרה פתאום, בעצם כולם ידעו שזה יקרה.
אני לא לוחם, בסה"כ שירתתי בגדוד, הייתי אחרי שבת וכבר רציתי הביתה.
אף פעם לא האמנתי למילה שהמפקד שלי אמר,
אבל הפעם היה לו משהו אמיתי בעיניים, כשאמר:
" תקווה שמשהו יקרה בבסיס, שיפציצו פה כבר, כדי שתצאו הביתה, אחרת תישארו כאן עוד הרבה זמן…"
מצד אחד בא לך כבר לצאת הביתה,
אבל מצד שני זה לא שפוי לרצות שהבסיס שלך יופצץ.
יום אחד זה קרה, אזעקה ואחריה כולם רצים, נכנסים למקומות מוגנים.
לא עברה דקה וכבר נשמעים בומים באוויר.
הסמ"פ הליצן רועד,
הנגדים מקללים את היום שחתמו קבע,
וצמד הבנות, שעוד נשארו בבסיס, עם דמעות בעיניים.
רק אני עם חיוך מטופש על הפנים, חיוך שהרגיז אנשים ומצד שני גם הרגיע אחרים והאמת שגם אותי.
זה היה היום שבו גם נגמר האירוע הנוראי.

אבל הפחד האמיתי הגיע אחרי זה.
להביט על אותו ההר שרק עד לפני כמה שעות נפלו ממנו פגזים,
להביט על אותו ההר ולשמוע את הדממה המוחלטת שאחרי האירוע.
מין שקט כזה שמחריש את האוזניים.
מעולם לא חשבתי ששקט זה דבר כזה מפחיד…