השינוי שלנו

אני מביטה ומנסה להבין מה יוצר את הטבע הרשעי באנשים. בילדים. ילדים שרואים את השונה וצוחקים בתמימות כי ההורים מצדיקים זאת. צוחקים על עיוור. קוראים אוטיסט במטרה לפגוע בלי להבין מה זה אוטיזם. למה הילדים שהולכים להכיר אוכלוסיות כאלה במסגרות שונות הם מיעוט?
יש ילדים שאין להם איפה להיות אחר הצהריים כי אין להם מקום במקומות חברתיים, רק בגלל שאין מספיק ילדים שילכו ויהיו איתם.
ואל תנסו להרגיש טוב עם עצמכם ולהגיד, היא צודקת אסור לצחוק על המסכנים האלו, עשו עם זה משהו! אפילו לא ללכת ולהיות איתם, אלא רק להפסיק להגיד "איזה מפגר" או "סתם אוטיסט", השינוי מתחיל בכם! זו לא סתם קלישאה!

יבוא יום וכל אשר ישאר ממני זה צירופי אותיות שחוברו למילים, ואני זו שהפיחה בהם משמעות. וגם לאחר שאשכח, המשמעות שיצרתי שנחקקה בראשו של אחד תועבר ותחקק בראש המונים. ולא אעלם, חלק ממני, המהות שלי, תמיד תשאר.

וכך כשאלך, כל זכרונותיי ישארו, כל אותם רגעים עצורים כתמונה, כסיפור, כמשמעות. אמשיך להיות זו שמשתפת וכותבת כל מחשבה שנוצרת, בתקווה שלא תאבד בדרך.

ואולי אפילו הקטע הזה יהיה הקטע שימנע מחיי להיות חסרי תכלית. אולי זה יהיה היום שהסימנים האהובים האלה יועילו לי במשהו, מלבד מקום מקלט.
ומי שקורא את זה עכשיו, זכרו כי גם לכם יש משמעות. אתם יכולים ליצור או למצוא אותה. ואם כבר מצאתם, אל תשחררו אותה, אל תשכחו ממנה יש מישהו בעולם שזקוק לה.