השיגרה.

לקום. לשטוף פנים. לצחצח שיניים. ללכת למסגרת שבה את נמצאת באותה תקופה. לאכול. לשתות. לסיים את המסגרת. לחזור הביתה. לצאת עם חברים. לשבת בספה. לראות טלוויזיה. לשחק במחשב. לצחצח שיניים. לישון.

ככה הייתה נראית השיגרה שלי לפני שלושה חודשים בערך. השיגרה הנורמטיבית של כל נער או נערה שאין להם דאגות נוספות מעבר לדאגותיהם האישיות. שלא צריכים לחשוב לפני שהם רוצים להשתטות. שלא צריכים לדאוג האם גם היום יצליחו לעבור אותו חלק ללא פגע.
את השיגרה הזאת כבר שכחתי מזמן, לא כי אני רוצה.
כי פשוט אין כבר ברירה אחרת אלא להתמודד עם המצב שקיים. לשכב במיטה בלילה ולבקש שהסיוט הזה ייגמר כשהשמש תעלה למרום. אך כל בוקר המציאות מכה שוב. שנית, שלישית, רביעי ואפילו עשירית.
ללכת לישון בהרגשה שאין מה לעשות. הרגשת חוסר האונים שאת יכולה רק להסתכל מהצד. לתת לו להילחם ואת רק מעודדת מהצד. אז יש מריבות , ויכוחים , אפילו מילים שמיד אחר כך מתחרטים עליהן. הפחד ההוא שחס וחלילה הוא לא יצליח לסיים את היום ביחד עם החמה.
אך מה אפשר לעשות ?

לקום. לחטוף מכה.לשטוף פנים.לחטוף מכה. לצחצח שניים. לחטוף מכה. לצאת למסגרת שבה את נמצאת באותה תקופה.לחטוף מכה. לאכול.לחטוף מכה. לשתות.לחטוף מכה. לסיים את ההמסגרת. לחטוף מכה.לחזור הביתה.לחטוף מכה.לצאת עם חברים. לחטוף מכה. לראות טלויזיה. לחטוף מכה.לשחק במחשב.לחטוף מכה.לצחצח שיניים.לחטוף מכה. לא לישון.

זאת השיגרה שלי עכשיו.