השטן שבפנים – פרק 1

אני זוכרת את עצמי כילדה יפה קטנה ומאושרת. שום דאגה בחיים. שלוש אחיות ושתי הורים מדהימים. כל מה שהיא מבקשת היא מקבלת. גם אם זה יקר או מיותר ההורים רק רצו שהיא תיהיה שמחה. אני גם זוכרת שמאוד אהבתי לאכול ושתמיד ניסיתי מנות חדשות. היו לי גם הרבה חברות טובות, חדר פרטי. הכול.
אני גם זוכרת שצחקתי…
עכשיו אני לא צוחקת, אני ממזמן שכחתי מזה חיוך. יש לי רק מטרה אחת בחיים, שאני חייבת להשיג לא משנה מה המחיר- ליהיות רזה.
אני זוכרת שבפעם הראשונה שאמרו לי מזה אנורקסיה ובולמיה, צחקתי על הבנות שנכנסו לזה, אולי גם בתוכי קצת התעצבנתי על זה שבנות שרואים להם את העצמות מרגישות שמנות ולא אוכלות, כל פרור קטן מקיאות, ומקרבות את עצמם למוות יותר ויותר.
טעיתי.
הם לא מטומטמות. הם חולות במחלה נפשית. מחלה שעושה לך לישכוח הכול. ששמה לך רק מטרה אחת חשובה וברורה בחיים- ליהיות רזה.
אני אחת מהבנות האלה. שלא רואה כלום חוץ מהשומנים שלה, ויש לי הרבה. אני לא מרגישה רזה כמו שכולם אומרים לי. אני גם יודעת שהם משקרים. אמא שלי תעשה הכול בישביל שאני לא הכנס אותי למצב הזה. כשאני שואלת את החברות שלי אם הם חושבות שאני שמנה ממהרות להגיד לי שאני לא שמנה. אבל הם אומרות את זה מתוך נימוס.
אם היו נותנים לי משאלה, הייתי מבקשת למחוק את השלוש חדשים שסבלתי מאנורקסיה ולחיות אותם עוד פעם בצורה נורמלית. בלי מלחמות שבתוך הראש שלי, בלי אי- אמון שהיה לי אם אנשים. בלי בעיות.
אבל אני יודעת שדברים כאלה קוראים רק בספרים ואגדות. אני לא יכולה להחזיר אחורה את הזמן. אני גם לא אוכל למחוק לעולם את ההרגשה שאני שמנה. אני אצתרך להמשיך להלחם בזה עד סוף חיי.

אני גם זוכרת איך הסיוט הזה התחיל. היתי בת אחת-עשרה. שיער שחור, עיניים ירוק דבש, עור בהיר ולפעמים אפילו חיוור. ותמיד חיוך על הפנים.
עברתי במיזדרון בדרך אל הכיתה שלי כששמעתי משהו שהיה עדיף לא לשמוע בחיים. משהו ששינה את חיי במאה-שמונים מעלות. הדבר שפתח את הדלת לשטן ששם קץ לאושר ושמחה שלי.
משפט פשוט שלעולם לא אשכח.
"איזה שמנה היא, נכון?"