הריקוד, לתחרות הסיפורים של תדמיינו פה משפט יפה :)

היא עומדת במרכז במה חשוכה, כשאלומה חיוורת של אור אותה מאירה. צמד קסטנייטות מתחילות לנגן בקצב מסחרר, והמוזיקה מתחילה. זאת מוזיקה סוחפת, עזה וצבעונית, הקצב מדבק אך מדי פעם שמים לב לצלילים אחרים, מעט עצובים. קול בלי גוף מצטרף להרמונית הצלילים.
הרקדנית מתחילה לרקוד, וכל המבטים באולם מתמקדים בה. יש לה תנועות מהפנטות, לעיתים רכות, ולעיתים קשות ומהירות. על פנייה הבעה של ריכוז עילאי, וכל מהלומה שמנחיתה רגלה על רצפת הפרט מהדהדת לרגע קט עד שרגלה שנייה שבה ונוחתת.
לפעמים, רגילה נחות מעט וידיה הן שעובדות. מסתחררות בדוגמאות מרהיבות, מציירות באוויר במהירות מדהימה. אצבעותיה מתוחות כל הזמן, ומפרקי ידיה מסתובבים וכל פרח* מושקע יותר מקודמו. אחר מספר דקות, איש לא ספר, המוזיקה מפסיקה, הרקדנית מסיימת את הריקוד בהנפת חצאית מהירה, ויוצאת מהבמה לקול מחיאות הכפיים החזקות.
מחיאות הכפיים ממשיכות, אך הבמה נותרת ריקה. הקהל לא מתייאש ולאחר שתי דקות היא חוזרת לבמה, בתלבושת שונה.
חצאית בצבע יין מחליפה את החצאית הוורודה. במקום מנתון* וורוד מעושן, בדוגמאות פרחים יפהפים, היא לובשת מנתון בצבע בורדו בוהק. בגד הגוף השחור היה הפריט היחיד שלא הוחלף, אפילו הנעליים השתנו.
המוזיקה שבה ומתנגנת, אך הפעם זאת מנגינה רדופה, מנגינה שמתאבלת על מה שהיה ולא יחזור, על רגעי תהילה שחלפו כלא היו. הפעם ריקודה היה שונה ואחיד, עד כמה שיכל להיות.
תנועותיה יותר איטיות, יותר חזקות, ומלאות עצבות נוגה. כשהיא רוקעת ברגליה, הרקיעות ממשיכות להדהד בחלל האולם עד אין קץ, גם כאשר הריקוד ממשיך והצליל היה אמור להישכח.
הפעם הריקוד היה קצר יותר, ובסיומו הרקדנית לא יצאה מהבמה, אלה נשארה עליה בשעה שהאור העדין גווע לאיטו. הקהל שב ומחא כפיים, אבל הפעם הן היו יותר חזקות, יותר מהירות, ומספר אנשים התרוממו מכיסאותיהם.
מאחורי הקלעים, הרקדנית כבר הסירה את הצלליות והאודם, והייתה עסוקה בהוצאת הסיכות מהגולגול, מכיוון שהסיכות התחילו ללחוץ על ראשה. היא הרשתה לעצמה לחייך חיוך מרוצה בתרם תשוב ותצלול לחיי העיר.