הריח הזה …

הריח הזה , הגעגוע לריח, למגע, לרגש. הוא מצמיד אותי אליו. כל הגוף רועד מהתרגשות. היד הגדולה אוחזת במותני ועולה לאט לכיוון הפנים. הוא אוחז בפני עם ידיו הגדולות והגבריות. הוא נושק לי . ואז ההרגשה הזאת מציפה אותי . הכל מסביב נמחק וכאילו נפשי יוצאת מגופי ומביטה בנו כקופידון שצלחה משימתו.
הזיפים שורטים את שפתיי. אני לוקחת את ידיי ואוחזת בפניו רוצה שגם ידיי ישרטו מזיפיו הגבריים שעושים לי רק חשק של עוד . אני עוצרת. מסתכלת בפניו המשורטטות. מכניסה את ידיי בתוך מעילו וחובקת את גבו . הגובה. הרוחב. מבנה גופו המושלם . בדיוק כמו בדימיוני.
אך בסופו של דבר גם זה נשאר בדימיוני. שעה אחת של עונג שנעלמת כלא הייתה ונשארת רק כזיכרון שגם הוא עם הזמן הופך לדימיון. ושוב הגעגוע לתחושה . געגוע לגבר. גבר אמיתי . שגורם לי להרגיש כנועה לו . עדינה. וסקסית .
ואז השיגרה מתחילה והגעגוע נשכח ומה שנשאר זו היא רק תחושת האפטיות. תחושה שהגוף לא צמא לכלום . הוא רגיל לחיות בלי ריגוש . אבל הראש . הראש יוצא לטייל מידי פעם בזיכרונות בדימיונות שהגוף רוצה לחוות עד שיגיע המישהו הזה שיחייה כל יום מחדש את הזיכרון , את הגעגוע, את הריגוש ויתן לי להרגיש שהוא לא נעלם . אפילו לא לדקה .
הריח הזה …