הרגשת הפרידה

לפני כמה ימים חזרתי הביתה, שכבתי על המיטה והסתכלתי על מחברת הסיפורים שלי, לא יכולתי להתאפק, קמתי ופתחתי אותה, דפדפתי לעמוד האחרון שכתבתי בו ומצאתי את מה שרשמתי בבית הספר, באמצע השיעור שהיה באותו היום והתחלתי לקרוא את המכתב:
עכשיו הכל השתנה.
אני לא מסוגלת להסתכל עלייך.
חשבתי שזה ישאר לנצח.
אבל אתה שברת אותי.
אני מסתכלת עלייך, חסרת רגש.
אתה המשכת, לא התנגדת.
היית אמור לתפוס אותי.
אבל הלכת עם כולם.
אני התנגדתי לכל השאר.
למשפחה, לחברים, לאנשים.
אבל ברגע אחד, זה קרה.
אתה הקשבת, לא לי, לאחרים.
ועשית צעד לכיוון אחר.
רציתי ליפול, לאותו בור חשוך.
הבור ההוא, שקל להיכנס אבל קשה לצאת ממנו.
אבל בכל זאת תפסתי.
תפסתי את האור.
האור שנתן לי אפשרות לצאת.
חשבתי ששקעתי עמוק מידיי.
חשבתי שהפכתי להיות כמו כל האחרים.
כמו כל אחד אחר.
אבל לא, לא, זה לא קרה.
אני עליתי למעלה וחזרתי לעצמי.
התחלתי לשנוא.
כי אתה מצטער ורוצה להחזיר את הזמן לאחור.
אך אי אפשר.
אני לא מוכנה.
תמיד אמרו שלכל אחד מגיע הזדמנות שנייה.
אבל נתת לי להרגיש שלך לא מגיע.
עכשיו, אני מסתכלת עלייך מהצד.
מגניבה מבט.
אני יודעת דברים.
אני סולחת.
אבל אני לא מצליחה לשכוח.

עכשיו אני שוכבת על המיטה.
עם הרצון לבכי.
רוצה להתקפל מהכאב שהרגשתי עכשיו.
להסתכל למעלה ולדמיין את פנייך.
אבל אני לא רואה אותן.
אני לא רואה כלום.
מתחת לשמיכה אני עוצמת עיניים ונרדמת.
מחכה ליום שבו תגרום לי להאמין ולבטוח בך שוב.

סגרתי את המחברת, את הבית האחרון אני כתבתי כששכבתי על המיטה, חבקתי את המחברת והתכווצתי, עצמתי עיניים והמחשבות רצו במוחי, חשבתי על השיחה שלי עם חברתי שבו היא אמרה לי שה- X שלי אמר לה שהוא עדיין אוהב אותי ורוצה לחזור אליי, שחררתי קצת מהאחיזה, אני לא יכולה לעשות את זה שוב, נשברתי לרסיסים והוא לא יכול להדביק אותי בחזרה, אם הוא יצליח אני יודעת שאני לא אזור להיות אותו הדבר ושמה שהיה לא יוכל לחזור כמו שהיה בפעם הקודמת, הפסקתי לחשוב וראיתי רק שחור, הרגשתי את השמיכה שעוטפת אותי ונרדמתי…