הרגשה של כישלון
הרגע הזה שאני מסתכלת על הקנבס, ואני רואה כל כך הרבה כיעור, שאני פשוט לא מפסיקה להתבייש. אני לא מאמינה שהיא לקחה לי את הקנבס מהידיים ועכשיו היא הולכת לתת לה אותו במתנה. בדרך כלל זה אמור להסב לי גאווה, אבל עכשיו כל מה שאני מרגישה זה שם רע ורצון להיעלם.
אני לא מאמינה שהייתי עצלנית כל כך ולא תיקנתי ישר כשאמרתי לעצמי שאני אתקן את הכל. עכשיו היא בטח תסתכל על זה ולא תבין מה זה צריך להיות. שילוב רע של צבעים וחוסר פרופורציה.
זה פשוט… מלחיץ כל כך שמצפים ממך להיות מישהי שאת לא יכולה להיות. כאילו שמצב אחד מכבדים אותך ונותנים לך לעשות את מה שאת רוצה אבל מצד שני לוחצים עלייך לעשות הכל מושלם ובלי טעויות. זה כאילו הם מנסים להכשיל אותי בכוונה.
מישהי אמרה לי פעם שאני יכולה לעשות הכל, רק אם אני מאמינה בלקחת סיכונים וצעד קדימה, אחרת איך אני אוכל לדעת אם אני -באמת- יכולה לעשות זאת?
מאז אני מאמינה לה וזה גם מה שאני אומרת לאחרים, אבל לפעמים אני נופלת ולא מצליחה לקום, וזה כל כך עמוק שכלום לא עוזר ואני שוכחת הכל וצריכה ללמוד מחדש.
זה מבאס ברמות להיכשל, אני מודה, אבל זה יותר מבאס לראות פרצופים של אנשים שמאוכזבים ממך.
תגובות (1)
יש סיכונים בחיים,
מי כמוני לדעת(RISK=סיכון)
אבל למרות הכל את צריכה להסתכל על הכוס המלאה.
אולי עכשיו הם יבינו שאת לא מושלמת…