20.2.16- "הרבה זמן לא ראיתי אותך"

"הרבה זמן לא ראיתי אותך", היא אמרה בקלילות ושיחקה בשערה החום והארוך שהפך לאחרונה לגלי.
"את צודקת, כבר ממש התגעגעתי אלייך!", אמרתי וחיבקתי אותה במהירות, וזאת למרות שאני יודע שאני רואה אותה בכל יום ופשוט מתעלם מקיומה.
"איפה נעלמת? אני בקושי רואה אותך", היא שאלה אותי לאחר שהשתחררה מהחיבוק הקצר שלי.
"אני עמוק בתוך הלימודים, בין מבחן למבחן", עניתי לה את השקר הקבוע שלי.
שיחת החולין הזו נגמרה מהר, לאחר דקה בערך הגיע בן זוגה נישק אותה בחמימות וביקש ממנה לבוא איתו כדי לאכול משהו בקפטריה, נפרדתי ממנה בשלום והמשכתי הלאה.
אני זוכר שרק לפני מספר חודשים נשכבו אחד ליד השנייה, אני דיברתי ללא סוף על החיים שלי ואת על שלך. אני ניסיתי לעזור לך לצאת מהאהבה הקודמת שלך ואת ניסית לגרום לי להרגיש טוב עם עצמי, עם הגוף שלי ועם הנטיות המיניות שלי.
היינו חברים טובים כל כך, אהבתי אותך אהבה אינסופית והייתה לי תחושה שאנחנו הולכים להיות החברים הכי טובים עד סוף חיי. אבל התחושה הזאת עברה לי.
מאז שבגדת באמונו ובאמוני קשה לי להקשיב לך, קשה לי לחבק אותך שוב הפעם באותה הצורה, קשה לי לאהוב אותך כמו פעם.
ואני מבין שאני צריך לתת לזה עוד הזדמנות, כי אני יודע כמה שאת בן אדם מדהים. אבל אולי זה בגלל שאני מרגיש שעברתי הלאה, אולי בגלל שאני מרגיש שלא הייתי לגמרי עצמי במקום ההוא ועכשיו הרבה יותר טוב לי.
אני לא שונא אותך, אני מעולם לא אצליח לשנוא אותך, לא משנה כמה נתרחק, את תמיד תהיי אותו הבן אדם שאני אוהב ורוצה לתמוך בו בכל דרך אפשרית.
אבל אני צריך עכשיו לשים את עצמי לפנייך, אסור לי להישאב אל הדרמות האלו יותר, אסור לי לקחת את עצמי ולהשתעבד לתמיכה בך יותר.
"הרבה זמן לא ראיתי אותך", היא אמרה ואני חזרתי אחריה. ככה במשך חודשים, כל יום, באותה השעה בדיוק. היא יודעת שהתרחקנו והיא יודעת שהיא לא יכולה להתקרב יותר משיחת החולין הזאת, אבל היא לא מוותרת עלייה, למרות שזה הפך לעוד טיפה של צביעות.