הקלטת

כחצי שנה לפני הטיסה המיתולוגית לכוס עשינו נסיעת חימום לאילת. תמיד היינו מארגנים נסיעות של שני רכבים לכל הפחות. עשרה חברים עם נספחים אקראיים ומבחר של "אוטו מהעבודה, מי שם זין על דלק או תקלות". הפעם ידענו שזה לקראת הסוף, עוד זמן קצר ונתפוצץ מאלכוהול והורמונים באי יווני אפוף אדי אוזו. ולאחר מכן… ההוא לצנחנים, וזה לקצונה ואני למשטרה הצבאית, ומי יודע מה יהיה אחר כך.

אז התכוננו באופן מיוחד, כמה ארגזים של בירה, שני רכבים, אחד מהם עם צריכת שמן סבירה ומזגן תקין. השני מלא בחבילות של מיסטר אייס ואווירה של צחוקים. החלטנו להתמקם בחוף המגדלור, אומנם השטח היה סלעי ולא נוח, אך היה לנו את כל המקום לעצמנו. עד מהרה גלינו שהברמן בבקתה הקטנה אמנם אינו מבין עברית, אך הוא מספק בשמחה משקה אחר משקה לנערים בני שבעה עשרה.

מישהו חשב להביא מצלמת ווידאו, כולנו חשבנו שזה יביא מזל רע. צחקנו שנגמור כמו הנערים האומללים האלו שהראו לנו בבית הספר, אלו שנהרגו בתאונה מחרידה בדרך חזרה מאילת ורק הסרט שרד. בסופו של דבר אפילו ביימנו את הסצנות מהסרט הזה בפונדק כושי בדרך חזרה. תמיד היה לנו הומר שחור, אולי בכל חבורות הבנים לפני הצבא יש הומר כזה. אני חושב שהאמנו שאם נצחק בפני המוות נחסן את עצמנו מפניו בדרך כל שהיא. כמו קסם פשוט של הגנה או לחש שמביא מזל טוב.

אך באותו הלילה ליד המגדלור פשוט חגגנו את עצמנו, את החברות ואת רוח השטות, ידענו שאנו בלתי מנוצחים. לא משנה כמה בירה נשתה או כמה מכות נחטיף אחד לשני או אם נישן על סלעים רותחים בשמש האכזרית של הבוקר, תמיד נשאר צעירים, מלאי אפשרויות.

לפני החתונה של רון איציק פנה לכולנו: "בוא נמצא את הסרט הישן ההוא מאילת, אתם זוכרים כמה שטויות אמרנו שם למצלמה, ואת הקטע החולני הזה שכאילו עשינו תאונה בדרך?". הוחלט שהסרט יוקרן במסיבת הרווקים. כמעט כולם היו שם, איך שהוא שרדנו ביחד את הצבא, הטיולים לקצוות העולם ואפילו את התארים. אבל כאשר צפיתי בקלטת ראיתי את הילדים הבלתי מנוצחים האלו, והתקשיתי לזהותם בפני חברי. נכון עדיין אנו מסוגלים להיפגש וללכת מכות, לקלל ולשתות כאילו אין מחר, אך כיום הכול מכוסה בשכבה דקה של נוסטלגיה. כולנו למדנו בדרך זו או אחרת מהי אחריות. עם האחריות בא הפחד, שוב לא נצא אל הדרך כגיבורים שאין דבר שיוכל להם, את מרבית האפשרויות נדמה לעיתים שכבר פספסנו… בכל זאת לעולם לא נוותר על הדמות ההיא של האוטו הרותח בדרך חזרה, באש ובקרח גיבשנו את החברות שלפחות בקלטת ההיא מאילת תמשך לעד.