"הקונה מטטה"

הכל מתחיל ממחשבה שמתרוצצת בראש,
ואז את יושבת ואת פשוט מרגישה שאת חייבת לעשות משהו עם המחשבה הזאת.
את לוקחת דף ועט והמחשבה הופכת למילה, ואז השאלה הגדולה איך את ממשיכה?
ועד כמה שאת רוצה שהטקסט יהיה טכני את פשוט לא יכולה, כי עוד לפני שכתבת את המילה הראשונה הגוף שלך כבר הרגיש את המגע המוכר והדקדוק הידוע באצבעות ואז המוח נכבה ומה שכותב זה הלב.
כל פעם מחדש את מתחילה במקום אחד ומסיימת באחר וככה עוד טקסט נגמר ועובר ולמחרת את תכתבי עוד טקסט שיתחיל בדרך אחת ויסתיים בשונה ואת עדיין מרגישה קצת מוזרה עם התחושה הזאת.
יש לך כבר אוסף של טקסטים שכתבת בשעות הלילה המאוחרות ועדיין את לא מתקדמת הלאה, את פשוט לא מצליחה לקחת את זה שלב אחד קדימה ולהוכיח פעם אחת ולתמיד שזה שלך.
את גם מנסה לחשוב על סיבות הגיוניות למה את לא עושה את זה ואת פשוט לא מוצאת, אולי זה הפחד מביקורות של קהל רחב יותר או שונה מזה שאת רגילה אליו או אולי זה בכלל הפחד של לשנות דברים.
את נלחצת מהמחשבה שגם בדבר היחידי שעושה לך טוב ושקט על הלב את תיכשלי ותיפלי כמו בכל הפעמים הקודמות והפעם לא תוכלי לחזור ולקום.
עוד יותר נלחצת מהמחשבה שאולי כן תצליחי ואז זה יהיה קריטי מה ואיך את כותבת וחס וחלילה שאנשים אחרים יתחילו להגיד לך על מה לכתוב ואיזה מסרים ותכנים להעביר לקהל היעד.
את נרתעת רק מלחשוב על זה שאנשים אחרים יקראו את הדברים שלך ויעבירו עלייך ביקורת בלי לדעת עלייך כלום כי למה שיהיה להם אכפת שאת כותבת כי את לא מסוגלת לדבר?
או כי זאת הדרך היחידה בה את מסוגלת להביע את עצמך ויש סיכוי קטן שמישהו יבין אותך?
או בכלל העובדה שזה היה הדבר היחידי שהצליח להוציא אותך מהבור בו היית תקועה כי לא ידעת איך להתמודד עם טראומות נפשיות?
את לא רוצה שיגידו עלייך שאת סתם עוד מישהי שמחפשת פרסום בלי שידעו בכלל שאת כותבת כי את אוהבת ורוצה ולא בגלל הכסף והפרסום, ואם יגידו עלייך שאת ילדה קטנה את עלולה לאבד את זה בגלל שכשאת כותבת אין לך גיל יש לך רק תחושה ומחשבה.
את פוחדת מלהתמודד שוב פעם עם ההצקות והעלבות כי פעם אחת כבר היית צריכה לעבור את זה ועד עצם היום הזה קשה לך לדבר על הימים ההם.
אולי הבעיה בכלל נמצאת בזה שאת חושבת רחוק מדי אבל איך את יכולה אחרת, עם העולם הזה שאנחנו חיים בו?
הפתרון אולי קיים בלהפסיק לחשוב וללכת יותר עם ההרגשה והלב, אם נשאר משהו מהלב אחרי כל הפעמים שהוא נשבר ונחתך למיליוני חלקיקים.
בכל זאת, "הקונה מטטה", שימי חיוך כי החיים רק התחילו והם עוד ארוכים וזה לא הזמן להישבר, זה הזמן להמשיך לצעוד ולעמוד על מה ששלך.
#כןאתיכולה
#זהעודיקרה