דופק

טוני אוחז בעדינות במרפקי. ידו השמאלית ממששת דרכה אל פרק כף ידי.
"זה מדגדג", אני מתפתלת.
"אל תזוזי", מחזירות אותי עיניו החומות אל שולחן הניתוחים. אצבעותיו ננעלות עלי ואני רואה את שקיעת תווי פניו.
זה מזכיר לי את תחרויות העלים שערכנו כל סתיו, פעם כשעוד ראינו עצים ונגענו בדברים מלאי חיים. כל הדרך אל הקרקע התערסל העלה שלי באיטיות. כמה ייחלתי לנגיעה הסופית שלו באדמה.
"אני לא מרגיש כלום. אין לך דופק." טוני מרים אלי את עיניו המודאגות.
"מה זה אומר?"
"זה אומר שאת נעלמת לי. זה אומר שאת נוזלת לי בין האצבעות ועוד מעט כבר לא תהיי. למה לא סיפרת לי שהמצב חמור כל כך?"
אני לא אחת שמספרת. אני שותקת את הדברים, והמילים שמחפשות לפרוץ, זולגות מעיני ללא הרף.
דמעות מופיעות בעיניו האהובות. "לא מתאים לי לאבד אותך עכשיו", הוא לואט.
המילים שלו מדהדות בראשי:
"לא מתאים לי
לאבד אותך
עכשיו
עכשיו
עכשיו"

ואחר כך?