הקולות שבפנים

כל חיי נעטפתי בהם.
סובבים סביב ראשי,
מדברים.

רוב חיי חשבתי שהם צודקים.
מעיקים על מצפוני,
לוחשים.

קולות חדשים וקולות מעוסים
קולות אהובים ונודדים
שנואים ומכאיבים.
הקולות.

אומרים מה לעשות, מה לא לעשות
מצווים.
אם מאבדים שליטה, מענישים.

מעשים אסורים
מערפלים חושים.
הקולות חוזרים, הם צועקים
והכל נשאר בפנים.

המעשה האסור
פורץ גבול.
הקולות משתחררים
בכל הראות.

התמוטטות על הרצפה,
ויתור.
לבכות על המדרכה,
לחוד.

הקולות הפסיקו, כמו שדים.
מנסה למצוא והם מסתתרים.
שקט, דומם.
חלול, בודד.

הקולות שהיו, אינם
אפשרויות שהיו, איתם.

ועכשיו יש חופש.
חירות, תקווה.
לעשות הכל, ורק מבחירה.

האם זה יותר מדי?