MJR
החלטתי פשוט להתחיל לכתוב, וזה מה שיצא

הקאתי את כל הרגשות שלי על דף

MJR 15/08/2022 413 צפיות תגובה אחת
החלטתי פשוט להתחיל לכתוב, וזה מה שיצא

בעודי כותב ברגעים אלה ממש, מחשבותיי מרחיקות לכת, רחוק רחוק מכאן, מעיר הבה"דים, ולמען האמת מהיבשת, הזמן והמרחב הזה.

במהלך השנים האחרונות טיפחתי בהתמדה את המרחב הזה. למדתי לתת לו מקום של כבוד בסדר העדיפויות שלי. בראש שלי דברים נראים אחרת.

לפעמים צבעוניים, כמו קרן אור בשעת בוקר מוקדמת, שמתנפצת על שבר בקבוק בירה בחוף הים, שמקרין לכל עבר כל צבע במנעד הצבעים שהעין האנושית מסוגלת לראות.

לפעמים, הם נראים אפורים. כמו עננת גשם המבשרת רעות בתחילתו של חודש דצמבר, ואני השאנן שיצא בלי מטריה, או אפילו מעיל, למצוא בו חצי מחסה-חצי נחמה מפני הגשם המפתיע. לא תמיד האפרוריות נראית עגומה. לפעמים, היא אפילו מייצרת מסתורין, כמו בסרטי פילם נואר צרפתיים, בהם הגיבור יושב בחדר חצי חשוך, מואר אך ורק באור המתגנב דרך התריסים.

לפעמים הם בדיוק באמצע. בצבע ניטרלי-לבן. אנשים זוקפים לצבע הלבן זכויות יתרות- הוא אינו מסמל טוהר, או שלווה, הוא מסמל הכל. כשהכל קורה במקביל, אין ביכולתי להתמקד בכל מה שקורה באמצע. הכל- פירושו גם הצבעים הפחות עזים, הרגעים הפחות יפים, אלה שלא יזכו בהפקה הוליוודית או פרס אמי, אותם הפרחים שנשארים בסוף יום שישי בדוכן בשוק, רק כדי שאיזה בעל אחד יסמן וי על רכישת פרחים לאשתו במטרה להחיות את הנישואים הכושלים שלהם. אלה, שלא זכו בריקוד עם השווה של בית הספר בנשף הסיום, אז במקום זאת בחרו להטביע את מצוקתם הרגשית בגלוני אלכוהול, רק כדי לקבל איזשהי לגיטימציה, או אפילו אישור לא רשמי לעצמם, שהפסידו במערכה הזו. הרגעים האלה, גם הם כלולים ב-כל, בלבן הטהור שאנחנו מתהדרים בו בכל חג או מאורע יוצא מן הכלל.

לפעמים, הימים שלי שחורים. ובהתאמה מושלמת ללובן שמייצג הכל, השחור הוא לא-כלום. הוא אינו מסמל טוב, כמו ורוד, או שמחה כמו ירוק, אבל גם אינו מסמל עצבות, אפלה או שיגעון. הוא לצורך העניין, לא מסמל שום דבר, ולכן לא יכול לעמוד באותו קנה יחד עם צבעים ורגשות אחרים. בימים שחורים אין בראשי מחשבות על העתיד, או אפילו ההווה, העבר מתגבש לו ,מעין התהוות שמייצרת לה מדיום חדש בראש שלי, כזה שמקבל נופח חולמני-בדיוני. השחור מייצג את הלא-נודע, ובימים שחורים אני מותח את גבולות הנודע אל עבר טריטוריות חדשות, מקומות שמחוץ לראש שלי אפילו לא בהכרח קיימים, אבל בתוכו הם נראים אמיתיים כאחד מגרגרי החול בים. אבל הבעיה היא, שמחוץ לראש שלי, ההווה והעתיד ממשיכים, ומבלי להתעבק בכובד ראש במציאות, גם אם המציאות המדומיינת שבראשי עדיפה על ידי בהרבה, אין כל סיכוי שאוכל לתפקד.

(ומה זה בכלל לתפקד? להחזיק רק בקושי? למסור דרישת שלום לכל העובר ושב על פניי, מבלי לייחס חשיבות לתשובתם? מה הוא המחיר שעליי לשלם בכדי להכלל בחברה שלי, בסביבה העוטפת אותי במעגלים, גדולים כקטנים, מבלי לתת מקום, בסופו של יום, לעצמי?)

באחד מימיי השחורים חלמתי על ידיי, שמלטפות ברוך שיער אדמוני, חלק מטבעו, על ראש שרכון על חיקי. הלב שלי לא התרגל אל עצמו ובטח שלא מנה במתינות דפיקותיו, כי לנוכח המציאות המדומיימת עד לכדי כאב, מצאתי נחמה. נחמה שהבהילה אותי, כי ההבנה שאמצא אותנ רק בראש שלי מבעיתה. לדאבוני הרב, במבחן המציאות, רגע השלווה והרוגע אף פעם לא היה רגע שליו ורגוע. הוא תמיד היה מלווה במחשבות על מה אם, מתגלגל ומתפלפל לעצמו על הא ודא, רק לא להתמסר למציאות האמיתית. זו שאינה באמת נשלטת על ידי המוח שלי, זו שתלויה באמון שלי גם באנשיפ אחרים. שלא תפגע בי. שלא אפגע בה. ולנוכח כל אלה נכשלתי במשימה.


תגובות (1)

כתיבה מצוינת, התיאורים חדים כמו מצלמה (ולא שחור לבן, אלא צבע) והמילים זורמות כמו נחל.

15/08/2022 21:29
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך