הצמיד של סבתא רחל

בנעוריה, היו לאמא 3 חברות טובות, והן היו גם בנות דודות של אבא.
באחד הימים בליטא, אימן של האחיות, דודתו של אבא, הורידה שרשרת רוסית ארוכה אותה ענדה על צווארה, מסרה אותה לצורף כך שיחלק אותה לארבעה חלקים שווים. שלושה נתנה לבנותיה, ואת הרביעית לחברתן הטובה, אמי רחל. לכל צמיד הוצמד מנעול ועליו מונוגרם בן 4 אותיות ראשי תיבות של ארבעת מקבלות הצמידים. אמא ענדה תמיד את הצמיד על ידה, וכאשר מלאו לי 18 שנים העבירה הצמיד אלי, ועתה הייתי אני זאת אשר ענדה אותו בקביעות. בשנת 1971 הגיעו בהפתעה מכתבים מווילנה מבנות הדודות. ההורים היו בטוחים שניספו בשואה יחד עם 10,000 אנשי שתי עיירותיהם. מתברר שהספיקו לברוח לרוסיה, הגיעו לווילנה, הקימו משפחות וקיבלו אישורי עלייה לישראל, כאשר הפשרת היחסים עם רוסיה איפשרה זאת. הן הגיעו עם משפחותיהן, התיישבו בחולון, וניקלטו יפה בארץ (רק אחד מהם, לא הורשה לצאת, היה ברשימה אשר קיסינג'ר הביא עמו לרוסיה, ובסופו של דבר הגיע והתאחד עם משפחתו בארץ). באחד הימים פנתה אלי אמא והתנצלה , אך שאלה אם אני מוכנה לתת ל 3 האחיות את הצמיד אשר אימן נתנה במתנה לפני שנים רבות, מאחר וזהו החפץ היחיד אשר נשאר כזיכרון ממנה לאחר השואה.
כמובן שהסכמתי ואמא מסרה להן את הצמיד (לימים, כאשר שלש האחיות, וגם אמא, הלכו לעולמן, פגשתי את בנותיהן באחת מהמסיבות המשפחתיות, ושאלתי אותן מי מהן קיבלה הצמיד. אף אחת מהן לא ידעה במה מדובר, ועד היום אינני יודעת מה עלה בגורלו).