הצלע השלישית

תמיד שנאתי סופים טובים בסדרות ובסרטים. שנאתי את התבנית המוכרת שבה הכל מתחיל טוב – החתיך מכיר את היפה, הם מתאהבים, יש משבר ביחסים, הכל מרגיש אבוד לרגע ואז יש תפנית נוספת והחתיך חוזר ליפה, מתווספת מוזיקת "תקווה ואושר", הזוג המקסים מתנשק ברומנטיות באיזה גן מקסים ליד נחל מנצנץ, מצלמה יוצאת בזום אאוט לאט וחושפת את המקום המדהים בו הם היו, אט אט עולה לשמיים. אם התחברת והזדהית עם איזה חלק מהסרט אז אולי תנגב את הדמעה שירדה מהעין השמאלית אבל גם אח"כ תגיע ההבנה שהסוף הטוב הזה – פשוט לא אמיתי. כי אם הוא היה אמיתי אז למה אתה מזיל דמעה בכלל? אם הוא אמיתי אז למה אתה לא נמצא בגן הקסום לצד הנחל המנצנץ? אם הוא אמיתי למה את לא יפה כמו היפה מהסרט ולמה את לא זכית בחתיך שנמצא בסרט?
ברגע שאני רואה את השמיים ואת הכתוביות רצות מעל, אני גם חושבת על ה"קאט" שהבמאי אומר ועל המקלחת שהיפה צריכה לעשות בשביל להוריד את כל האיפור מהפנים.
אין דבר כזה סוף טוב. ואם לרגע חשבת שהגעת לסוף הטוב במציאות שלך – סימן שלא הגעת לסוף!
אנחנו ניזונים מרגעים קטנים. חיים לפי רגשות ותחושות, לפי מראות של הטבע, חצאי תקוות, ציפיות ושאיפות.

הסיפור שלי התחיל מזמן. אני לא אספר הכל, אבל אני אתן לכם תקציר בגדול: את מתאהבת בבחור, הבחור מתאהב בבחורה אחרת, הבחור נמצא עם הבחורה האחרת קרוב ל4 שנים. את שוכחת מהבחור, מכירה בחור אחר שמזכיר מידי את הבחור שאת התאהבת בו, הבחור נפרד מהבחורה האחרת, הבחור מתאהב במישהי אחרת לגמרי והם נהיים זוג למשך קרוב לשנתיים. ובינתיים – את המשכת לצבור חוויות מבחורים שונים ומשונים אך לעולם לא נכנסת לקשר אמיתי. לא כי את לא חכמה, לא כי את לא יפה, לא כי את לא מעניינת או מצחיקה אלא רק בגלל שהיה איזה בחור אחד פעם שהתאהבת בו שתסבך לך את החיים.
אולי הסיבה שאני לא אוהבת סופים טובים היא גם בגללו. בגלל אותו אחד שגרם לי לחשוב שהוא יהיה הסוף הטוב שלי מתישהו. כל אחד שראה אותנו יחד חשב שזאת זוגיות אמיתית; כל אחד שראה אותנו יחד גרם לי לחשוב שהוא מאוהב בי לא פחות מאשר אני מאוהבת בו; כל אחד שראה אותנו יחד נתן לי תקוות שמה שיש בנינו אמיתי ולא רק בדמיון שלי. נשמע ילדותי קצת לא? משהו בסגנון של אהבה ראשונה, אהבה של ילדים.
אז נכון, באמת הייתי תמימה. באמת האמנתי שזה meant to be. אבל הוא גם באמת שינה אותי לגמרי.

אני אנסה להסביר את עצמי קצת יותר טוב. הוא לא היה תמים בכלל – הוא תמיד היה מחושב מידי, ידע מה הוא שווה, חשב על כל מילה שהוא אמר 80 פעם לפחות לפני שהוא אמר אותה. הוא ידע איך "לקנות" אותי.
נכון, הייתה לו בת-זוג, רק שאני לא הכרתי אותה, לא ראיתי אותה מעודי. ידעתי איך היא נראית, כי בימינו עם הטכנולוגיה המתקדמת זה לא כזה מסובך. וידעתי שהיא ההפך הגמור ממני – אני עם שיער בלונדיני גלי, היא עם שיער שחור חלק, אני עם חיוך עקום קצת, היא עם חיוך ישר מידי, לי יש אף קטן וכפתורי, האף שלה די גדול, היא גבוהה ומפותחת, אני נמוכה עם נתונים סבירים (זה בסדר, למדתי להשלים גם עם זה), היא רקדנית, אני עם בעיות קצב וריקוד. אך דבר אחד משותף לשתינו – יש לנו את אותו השם. ככה שכשהוא קורה בשמי, אני יודעת מתי הוא מתכוון אלי ומתי הוא בכלל מתכוון אליה.
מאחר ולא פגשתי אותה אף פעם אז היה לו קל מאוד לתמרן בין שתינו. אותי הוא פוגש בבי"ס, אותה הוא רואה בבית. לפעמים הוא בא אלי הביתה לכל מיני ביקורים חטופים וזה נשמע הגיוני לגמרי בעיניה: "קפצתי לבקר ידידה". שום דבר חריג.
אם היה אכפת לי ממנה באמת אז אולי הייתי עוצרת את זה, אולי לא הייתי נותנת לו להשתלט לי ככה על החיים, אולי הייתי מנסה ליצור איתה קשר ולנסות להזהיר אותה ממנו. אולי הייתי צריכה לעשות את כל זה. הבעיה האמיתית היא שלא היה באמת אכפת לי ממנה. חוץ מלשמוע עליה כל מיני סיפורים – בכלל לא הכרתי אותה. יותר מזה, הרגשתי שהיא כמו אויבת בשבילי – היא השיגה משהו שאני לא השגתי. הרגשתי שאני הייתי פה לפניה – הוא הכיר אותי לפני שהוא הכיר אותה, החיבור שהיה בנינו היה מיידי וכשהיא הגיעה.. החיבור הזה לא השתנה. מה זה אומר עלי? מה זה אומר עליו?
למרות שהייתי שם קודם זה לא עניין אף אחד. היא ראתה אותי בתור החברה הטובה שלו והוא.. הוא ראה בי האחת שתמיד תהיה שם בשבילו, ברגע שהוא יעזוב אותה, ברגע שהוא יתגרש, ברגע שהוא סתם ירצה למצוא נחמה. ובהתחלה הוא צדק. בשנייה שהוא היה מתקשר הפרפרים בבטן היו מתחילים לפעול, ברגע שהוא היה מתקרב כמו שרק הוא היה יודע משהו בי היה נעצר והייתי לרגע כל כולי שלו. והוא ידע את זה.

אולי גם בגלל זה שנאתי סופים טובים או סתם סרטים אמריקאים שהכול טוב ומושלם. שהרעים הם הרעים והטובים הם הטובים. בסיפור שלי אני יוצאת הרעה – המגעילה הזאת שמפרידה בין זוג שכ"כ אוהב, להיות "הפילגש" שרק מנצלים, להיות זאת שלא יכולה להיות בזוגיות אמיתית.
אף אחד לא ראה את הצד של זאת שבאמת מתאהבת במישהו, שמקבלת על עצמה את כל החסרונות שלו, שאוהבת אותו למרות שהוא ראה בה משהו שהוא מובן מאליו, מקבלת אותו למרות הכל. אף אחד לא רואה את זה ככה. הרי בסרט אמריקאי – אני המעצבנת הזאת שגורמת לחתיך לבגוד ביפה. אני "הרעה" שמשחקת אותה בנאדם טוב אבל בנינו סתם עוד אחת. הרי החתיך אמור להיות עם היפה. אף אחד לא מסתכל על הצלע השלישית. אף אחד לא רואה את הצד שלה בסיפור.

אני מודה. נכנעתי אליו מהר מידי. והוא ידע את זה. עכשיו אני שומעת איזה מנגינה עצובה בראש ופשוט נגעלת מעצמי, "איך יכולת לעשות דבר כזה?" הקול שלא מפסיק להישמע בראשי "למה את כ"כ דפוקה?". שלא תבינו לא נכון – אני לא מתחרטת על שום דבר. למדתי שאסור להתחרט על הדברים שעושים אלא רק על הדברים שלא עושים. אולי בעצם פה התחילה הטעות – לא העזתי. לא עשיתי. פספסתי עשרות הזדמנויות שהיו לי ורק כשזה היה מאוחר מידי וכשאלכוהול נכנס לגוף אז פתאום "הרשיתי לעצמי"?! מה חשבתי?.. הוא פשוט היה שם – ברגע הלא נכון, בזמן הלא נכון, בטח שבמקום הלא נכון ואני נתתי לזה לקרות. או שאולי הוא תכנן הכל? הרי, הוא זה ששאל, הוא זה שדאג להישאר לישון, הוא זה שדאג שנשתכר, הוא שיזם ונגע.
הרי ידידים לא אמורים ללטף אחד לשניה את הגב מתחת לחולצה, ידידים לא אמורים לשאול האם אני לוקחת גלולות, ידידים לא אמורים לישון באותה מיטה, ידידים לא צריכים להתחבק בלילה כמו שהוא חיבק והתקרב ונצמד ונישק וליטף ודאג. בטח לא כשיש לו חברה.
כמובן שלא הייתי בסדר, אני לא מפילה את כל האשמה עליו. אבל באיזשהו מקום.. למה אני אמורה לקחת את כל האחריות עלי? למה אני צריכה להרגיש כ"כ רע אחרי כל זה? למה אני קמה עם בחילות והרגשה רעה והוא.. הוא בסדר עם מה שקרה. למה?
זה הפך לעוד בדיחה שלנו, עוד נושא שלא נדבר עליו ברצינות ונשים את הקלפים על השולחן. עוד חוויה שתיכנס מתחת לשטיח ונטאטא אותה מהחיים שלנו. כי לא מדברים על דברים כאלה. אסור!
ועברו כבר כמעט שנתיים אבל אני לא מפסיקה לחשוב על זה כל פעם שהמחשבות עולות לראש. לא מפסיקה לדמיין את זה שוב ושוב ולכעוס על עצמי שנתתי לו לעשות את זה.
שלא תבינו לא נכון, שלא תהיה טעות ושאני לא אצא קדושה מעונה – יכולתי לעצור מתי שרק רציתי, אף אחד לא כפה עלי או הכריח אותי. יכולתי מראש להגיד לו לא – רמת השכרות שלי לא הייתה בשמיים. הוא לא עשה לי שום דבר רע. בסופו של דבר הוא כן דאג לי וכן היה לו חשוב שיהיה לי נוח או שאני אהיה בסדר. זאת אני שהשתתקתי ושתוך כדי שעוברת בי מחשבה לעצור את כל זה, מתגנבת לה מחשבה שזה דווקא נעים ונחמד.

ומאז, אני אותה בחורה משותקת, שברגע שמשהו קורה עם איזה מישהו אני פשוט משתתקת – לא מצליחה להתחכם ולהגיד את המילים הנכונות שיכבשו אותו, לא מאתגרת אף בחור (מאוד רוצה, אבל פשוט לא מצליחה להוציא מילה מהפה). אולי בגלל זה כל בחור רואה בזה משהו נחמד שיגמר באותו לילה ולא ימשיך מאז. עד שאתגרתי איזה בחור אז גם הוא היה שולח הודעות לא מוקדם מ 1:27 בלילה – נכון, כי זאת שעה לדבר בה על החיים ולהכיר לא?!

הבעיה האמתית היא שאני לא יודעת איך לצאת מזה. עברו שנתיים ואני עדיין לא יודעת איך להתמודד מולו. הוא הרי עדיין שולח הודעות מידי פעם, לאחרונה יותר מתמיד, הוא עדיין מתקשר ולא מבין למה אני לא. וכן, עדיין יש לו חברה.. אותה אחת אפילו.
אז מה עושים? לדבר על זה ככה פתאום? הרי זה היה כ"כ מזמן.. התגברנו על זה כבר לא?! לא!!
להפסיק לענות לו? למחוק אותו מחיי? איך עושים את זה כשאמא לא מפסיקה לשאול עליו כי היא בעצמה מתגעגעת אליו.
לענות באדישות? לנסות פשוט לשכוח? כלום לא עוזר.. או פשוט לא מצליח לי. בכל זאת.. איך אפשר לא לענות לו? הרי עברנו תקופה ביחד והוא כן היה שם בשבילי.
לפתוח את זה בפניו ולהגיד לו את כל מה שאני חושבת גם אם זה מאוחר מידי? הפה שלי פשוט לא מצליח להוציא את המילים..
לא שלכתוב את כל מה שאני מרגישה על הנייר באמת עוזר אבל.. אולי זה עוד תהליך?!
לתת לו לקרוא את זה? הלוואי והיה לי את האומץ.

אני מאמינה שיש עוד בחורות כמוני. בנות שהן הצלע השלישית. הלוואי ויכולתי להגיד לכן כמה אתן בסדר והם החארות. הלוואי ויכולתי להגיד לכן באמונה שלמה שזה לא אשמתכן ושמתישהו מי שצריך להגיע יגיע?! (כמה כבר אפשר לשמוע את המשפט הזה?!) הלוואי ויכולתי להגיד לכן שיום אחד זה פשוט יסתדר – או שהוא יבין שהוא עשה טעות או שאת תמשיכי הלאה.. אבל גם לזה אני לא כ"כ מאמינה.
בתוך תוכי אני יודעת שאני בסדר. אני יודעת שלא מגיע לי לאכול סרטים, אני יודעת שמגיע לי מישהו לאהוב ולהיות נאהבת בעצמי, אני יודעת שאני לא כזאת נוראית ושאני בנאדם טוב בסה"כ ושהטעות שעשיתי – היא לא רק שלי, היא אפילו בעיקר שלו. אבל אני תמימה מידי, טובה מידי ואחת שרואה יותר מידי סרטים עם סופים טובים בשביל לא להאמין בזה בלב שלם.

תבטיחו לי שאם תכירו מישהו כזה אל תיכנעו לחיוך שלו או לגוף שמושך אותך כ"כ. אל תיכנעו למילים שהוא אומר כי לפעמים הוא יודע להגיד את המילים מבלי להתכוון אליהן באמת. אל תיכנעו להשתתקות הזאת ולהרגשת החנק בגרון.

אז לא, אני לא מאמינה בסופים טובים. כי לי לא הגיע הבחור על הסוס הלבן, אפילו לא המשרת שלו על החמור השחור. וכן, אני צלע שלישית – אבל בפעם הבאה שאתם פוגשים אחת כזאת אל תשפטו אותה מראש – גם לה קשה, ותהיו בטוחים שהיא לא תקבל סוף טוב משלה.