הציוות הלא מוצלח שלי – 2

"אוקיי. בוא נשב," עניתי לו ביובש.
התיישבנו בשולחן האחרון והאחורי ביותר. "אז מה תום? אנחנו בקושי מכירים. בואי נכיר קצת. ספרי לי משהו על עצמך," הוא שאל אותי ושילב את ידיו.
"לא יודעת מה לספר. תתחיל אתה," עניתי לו בהתחכמות. מעניין אם הוא יתחיל עם דיבורי השווא שלו, או יספר משהו מעניין.
"רגע, תן לי לנחש. אתמול היית בחדר כושר והרמת משקולת של 100 קילו. מישהי כרגיל שמה לב איזה חתיך אתה ורצה אחרייך כדי שתביא לה את המספר שלה. אמרת לה שאתה לא יכול, כי זה כמו בפייסבוק. אי אפשר מעל 5,000 חברים. בעצם אפשר, אבל… לא בשבילה. אחר כך ירדת לשבת עם החבר'ה על איזה בקבוק וודקה. נכון?" יצא לי פרץ המילים הזה. פתאום. אני כזאת מטומטמת… אבל בעצם, מה אכפת לי מה הדושבאג הזה יחשוב עליי?
"וואו… ממש סיפור חיי," הוא שיחק אותה מתרשם, מחא לי כפיים.
"סתם. זה באמת מה שאת חושבת עליי?" לפתע הפך לרציני.
"זה לפחות מה שאתה משדר…" נזהרתי במילים שלי. הרי יש לי טקט, לא?
"אז זה עצוב מאוד. אני ממש לא כזה," היה נראה כאילו שהוא נעלב ממני.
"אני אולי מתאמן בחדר כושר, ואולי הרבה בנות "מחזרות" אחריי, אבל אני ממש לא כזה מגעיל וחסר טקט ואני לא תופס מעצמי גם אם זה נראה ככה. אין לי כזה ביטחון עצמי ואם זה מה שכולם חושבים עליי אז זה עצוב מאוד," הוא אמר בארשת פנים רצינית מאוד. הייתה שתיקה של כמה שניות, אני ממש לא ידעתי מה להגיד. יכול להיות שבאמת לקחתי את זה רחוק מדיי? אולי הייתי צריכה לסתום וזהו.
"ואני בכלל לא שותה וודקה," הוא הוסיף פתאום בטון קצת נעלב.
"אני מתכוון, הייתי שותה, אבל הפסקתי." מה אני אמורה להגיד במצב כזה? אני חושבת שהוא לקח את זה ממש קשה. אבל מה, זה ממש מפתיע לשמוע את זה. זה משנה את כל מה שאני אי פעם חשבתי עליו…
"אז למה אתה מחצין את עצמך ככה? למה אתה משחק אותה כזה מגניב וקול והכי מוצלח מכולם?" שאלתי אותו ישירות. אין מה להפסיד. אני אגרום לו לספר לי מה הקטע שלו או שאני לא קונה את הרחמים העצמאיים האלו.
הוא שתק והסתכל עליי במבט מוזר. מבט כזה של… "מה את סתומה"?
"את רצינית? אני נראה לך חי בסרט?" הוא שאל, קצת בתקיפות האמת.
התלבטתי אם לענות בכנות. בסוף החלטתי.
"כן…."
הוא תקע בי מבט ממש רציני.
"מה הקטע שלך? את בכוונה עוקצת אותי?" הוא אמר וקם מהכיסא.
"מה איתך? למה את תופסת שאת הרבה יותר טובה ממני למשל? במה את פחות שחצנית ממני? ומה עם כל הבנים ש"מחזרים" אחריך? הם כנראה לא מספיק יפים בשבילך. כי את הרבה יותר יפה מהם."
הרגשתי לא נעים. בסה"כ הוא רצה להכיר אותי, ואני התחלתי לתקוף אותו ולהראות לו שאני לא מחבבת אותו. והוא גם צודק במה שהוא אומר, אבל אני לא יכולה להודות בפניו שהוא צודק. כי מה זה קשור אליי בינינו?
"מה הקשר אליי? תשמע בכל מקרה, אני לא רציתי לפגוע בך. פשוט לפעמים עשית לי את הרושם הזה של החשים והמגעילים האלה שלא סופרים אף אחד. הייתי בטוחה שאתה גם כזה וממש התבאסתי שציוותו אותנו ביחד וזה יצא לי… מצטערת בכל מקרה." יפה מצידי לא?
הוא הסתכל עליי כמה שניות, וניסיתי לחייך לו קצת שינסה לשים את זה מאחוריו.
פתאום הוא חייך וחזר להתיישב לידי.
"איך התבאסת? הרי אני כזה חתיך," אמר וקרץ לי.
"אני דווקא לא התבאסתי. טוב, בהתחלה לפחות. חשבתי לעצמי, ילדה יפה חמודה ותמימה עם אותו שם כמו שלי. מתברר שצריך להיזהר ממך," הוא אמר וממש חייך אליי. הייתי ממש מובכת. אולי אפילו קצת הסמקתי? אין סיכוי. אני עדיין חושבת שהוא אותו שוויצר שרק משחק אותה.
לפתע נכנס עוד זוג למעבדה. זה היה רון, חבר של שירה, שהיא אגב חברה הכי טובה שלי אם לא הבנתם. הוא היה מצוות עם עולה חדש מקוריאה.
"רון, איפה שירה? היא בכיתה?" שאלתי אותו.
"לא, היא השתחררה הביתה…" אמר בשקט והראה לי עם המבט על הילד החדש. אני אפילו לא מצליחה ללמוד את השם שלו.
צחקתי קצת וטפחתי לו על הגב. "יהיה בסדר," אמרתי לו וחזרתי לשבת ליד תום.
"אז מה… עכשיו עושים עבודה?" שאלתי אותו בהיסוס. כל כך לא בא לי עכשיו. חבל באמת שלא לקחתי את הרטלין היום.
"כנראה… או שלא?"
נשמע לפתע הצלצול. כל כך מהר השיעור הזה נגמר?
"באסה שהשיעור נגמר… מה יש עכשיו?" תום שאל אותי, תוך כדי שהוא אוסף את הדברים שלו.
"אהה… מתמטיקה?" עניתי לו בהיסוס. מצאתי את עצמי בוהה בו קצת.
"השעה הקודמת הייתה מתמטיקה," הוא אמר בטון משועשע למדיי וחייך אליי.
"אז כל מקצוע אחר שהוא לא מתמטיקה אני מניחה…" מלמלתי בשקט. לא יודעת מה נסגר איתי ברגעים האלו, אבל חזרתי לעצמי מהר.
"אהה, טוב אני חושבת שאני אלך… אהה… להתקשר לשירה ולצעוק עליה," גמגמתי ושלפתי את הטלפון שלי מהכיס.
"מסכנה שירה. לסבול את הצעקות שלך רק כי את לא רוצה שנרד לשיעור ביחד…?" הוא אמר שוב פעם בטון המשועשע הזה שלו, ושם את התיק שלו על הגב.