הצחוק

יושבת לי קרוב לידך אך מרגישה כל כך רחוקה.
אני מביטה לעבר ילדים אחרים, רק לא להיתקל במבט שלך.
אתה מאחורי ואני לא יכולה להתעלם מהצחוק שלך.
אתה צוחק ויושב לך עם הילדה שאני הכי שונאת.
תוהה לעצמי איך הפכנו להיות כאלה ? כמו שני זרים מוחלטים.
זה התחיל בידידות, נמשך לאהבה, ועכשיו אנחנו כמו סתם ילדים מהכיתה.
לא יודעת מה יקרה השנה, מבחינתי אני סוגרת את הפרק הזה איתך.
לא משאירה את הדלת פתוחה, ניסיתי מספיק לא רוצה לחיות באשליה.
אז אני אשב במקום שלי בתקווה שיום אחד תפסיק לעשות לי בכוונה,
עם ילדה שאני שונאת או עם הצחוק שלך, הצחוק הצורם שמזכיר לי את הידידות שהייתה ונגמרה.