הצבא העצוב שלי

בקום
אני זוכר ,כאילו זה היה עכשיו.
יום הגיוס שלי בקיץ של שנת 1995 היה יום חם.
ההורים שלי ,שלהם אני בן הזקונים אחרי 3 ילדים עשו את הנסיעה יחד איתי ללשכת הגיוס בחיפה בפעם הרביעית שלהם.
בדרך לחיפה בכביש החוף בשעה מוקדמת של יום ראשון ישבנו שלושתינו ודיברנו על רקע רצועת הים היפה של הדרך..
ההורים שלי התרגשו נורא ,כי בכל זאת בן הזקונים ,המפונק, התכשיט שלהם הולך לצבא.
במכתבים ששלחו אלי הביתה ממשרד הבטחון שנה קודם לכן לאותו בוקר הם שאלו אותי מה אני רוצה לעשות בצבא. היות ושיחקתי כדורסל מגיל 6 עד לקבלת אותו מכתב והייתי שחקן טוב חשבתי ,שחלומי להיות שחקן כדורסל מקצועי הולך להגמר ואיזה בעסה שלא נולדתי בשוויץ ,כי שם אין מלחמות ויכולתי לשחק כדורסל בלי ששום סמל או סגן יגידו לי מה לעשות ועד לאותו רגע היחיד שהקשבתי לו היה מאמן הכדורסל שלי.
טוב אמרתי אז תנו לי להיות בשייטת!
אבל הפרופיל שלך רק 82 וזה לא מספיק ומה יקרה אם באמצע מארב לחיסול אחמד כלשהו בלבנון תחטוף את אחת ממתקפות האלרגיה המפורסמות שלך והאפצ׳ים שלך יעירו את חיזבאלה?
נחזור ל8 ביולי 1995 בשעה 7 בבוקר . אחרי ,שסיימתי לנופף להורים שלי לשלום דרך חלון האוטובוס התפניתי לחשוב.
שוב כביש החוף ושוב המחשבות .
הדרך לתל השומר לבקום הייתה קצרה.
פגשתי חברים מהתיכון וביחד התחלנו להתחייל.
מדים ונעלים,תמונות,שיניים וזריקות והופ אני בשמש עם בגדים ירוקים ומוזרים.
״עכשיו תמתינו כולכם ליד הדלת הזו! ״
על הדלת היה כתוב קצין מיון.
אם אני חושב על זה מדובר בקצין שבתפקידו הוא חורץ גורלות לאנשים רבים ובהחלטתו הוא אשכרה קובע היכן תהיה והאם תחייה או תמות.
״אסף אבישי איטח שב״
תראה הוא פתח ואמר.. היות ולא התייחסת למכתבים ששלחנו לך והיות ולא החלטת מה תרצה לעשות בצבא אז החלטנו בשבילך ..
(תופים)
״אתה הולך לחיל ש י רי ו ן .
מה ?לחשתי.
״חיל שיריון״
יצאתי החוצה והדבר הראשון שרציתי להגיד היה שלא מקובל עלי ובא לי ללכת לצבא מתחרה ,שבטוח ייתן לי להחליט לאיזה חייל שארצה אלך ,אבל בגלל שהצבא המתחרה הקרוב היה בדמשק זה לא היה ריאלי.
בחוץ ברחבת המסדרים של הבקום פגשתי את כל אלה שהבוקר שלהם היה כמו שלי ואחרי שסיימנו להתחפש לחיילים ריכזו אותנו על משטח אספלט גדול ומלבני.
״למי מביינכם יש רשיון נהיגה על קטנוע? ״ צעק מישהו עם שלושה פסים על היד.
לי ! צעקתי יחד עם שלושים כמוני נוספים לפחות.
״אתה! הגבוה.. אתה נשאר לשמור על הציוד של כולם בזמן שהם נכנסים לבדיקת רופא לכשירות לשיריון״. דיר באלאק ומשהו יעלם למישהו.
הבדיקה לקחה המון זמן וכבר היה אחר הצהרים.
כאשר כולם סיימו את בדיקת הביצים ולהשתעל כמו הסצנה המפורסמת של הסרט סבבה הגיע תורי.
הרופא שאל אותי אם אני סובל ממשהו ואני ,שהבנתי שמדובר בהזדמנות אחרונה להתחמק משירות בחיל השיריון נתתי לו רשימה של כל המחלות שהכרתי באותם ימים והוא שנבהל פסק שעלי להשאר בבקום להמשך בירור.
בבקום הייתי חודש וחצי והעברתי אותו בעיקר באכילת בורקסים חמים ושוקו קר.

טירונות
אחרי חודש וחצי של שוקו ובורקס גבינה בבקום כנראה שגם הבסיס וגם אני הרגשנו תחושת מיצוי האחד מהשני.
יום אחד הודיעו ברמקול להתייצב באותה רחבה מלבנית מאספלט של קודם למשהו שנקרא :״שוק עבדים״.
מסתבר למי שלא מכיר ששוק עבדים זה מונח שמשתמשים בו כאשר מחליטים לנקות את הבקום מחיילים מתינים ולפזר אותם ליחידות שונות באותו רגע.
חיש מהר התכנסנו כ300 חיילים בשוק הזה.
כל פעם בתורו עמד סמל צעיר עם כובע פיטריה ושרוך ירוק והקריא מדף מס מסויים של מספרים אישיים והפנה אותם לאוטובוס אחר.
כל אוטובוס נסע לבסיס טירונות אחר.
אחרי כשעה בשמש נשארנו שלושה מתוך ה300 שהתחילו את השוק ואז הודיעו לנו שאנחנו נשארים עוד לילה באוהל של הבקום ומחר יש לנו תחקיר בטחוני למודיעין.
מודיעין בשנת 1995 היה שם קוד לגובניקים והנה שמחתי ואולי זו באמת ההזדמנות האחרונה להמשיך ולשחק כדורסל.
למחרת אחרי שעברתי את התחקיר כי חוץ ממחמוד שעבד אצלנו בגינה לפעמים לא ממש הכרתי ערבים גם לא במדינות זרות.
קיבלתי הפנייה להגיע לצוקי עובדה ליד אילת לטירונות עבור מודיעים שדה.מודיעין קרבי!.
אוטובוס שעשה את דרכו לעיר השמש הדרומית והזכיר לי את הנסיעה חצי שנה קודם לכן עם חברים מהתיכון בדרך לאילת עצר לי כ20 דקות מהעיר בתחנת אוטובוס נטושה והררית.
הנהג פסק ,שהגענו לבסיס צוקי עובדה.
ירדתי.
מיד הסתובבתי וכשרציתי לחזור לאוטובוס הוא כבר נסע ולקח איתו את החלום שלי להיות שחקן כדורסל מפורסם.
הטירונות ארכה 3 וחצי חודשים והחוויה הכי גדולה שלי הייתה שהוצאתי פטור מלרחוץ כלים אז במקום זה עשו טעות ונתנו לי לטגן שניצלים.
בטירונות היו אחלה חברה ולמדתי לירות ולזרוק רימון ואפילו לכבוש יעד מבוצר.
המקום הזה היה כל כך שומם שאפילו קליטה של פלאפון לא הייתה בו ולמען האמת עכשיו נזכרתי שלא היו בכלל פלאפונים והשתמשתי בטלכרד.
לקראת סיום הטירונות עדכנו אותנו שבסיום נתחלק לשלושה חלקים.
חלק יהיו תצפיתנים קרביים, חלק משקי מודיעין וחלק יהיו לפלפים בקריה.
מי שהיו לו קשרים הלך לקריה אותי שיבצו להיות תצפיתן קרבי.
מיד בסוף הטירונות הגענו לגלילות.
וכמו הטריק מקודם בבקום הודעתי לרופא שרצה לשלוח אותי לקורס מכים שיש לי המון מחלות מוזרות ואת החיידק היחיד ששמו כדורסל לא הזכרתי אז הוא השאיר אותי בגלילות לחודשים ביחד עם עוד עשרה חברים שלי מהטירונות שרצו להיות ג'ובניקים כל אחד מסיבותיו הוא.
שוב בורקס
שוב שוקו
שוב לטאטא כלום
שוב לצבוע גזע של עץ.
יום אחד שוב נמאס לכולנו אז שלחו אותנו לבקום (שוב) לשיבוץ חדש.

414

״עליכם להתייצב בגדוד 414 בצריפין כבר ביום א׳ הקרוב פנה״ אלי קול של חיילת מהאשנב הקטן.
באותו בוקר בבקום עוד היינו אופטימיים שהנה שולחים אותנו לגרף עלים כל יום עד השעה 1600 במשך הכמעט 3 שנים ,שנותרו לנו לשרת ומשם אני אשים תיק עם בגדי ספורט והופ אני באימון הכדורסל של הערב.

ביום א הגענו לצריפין לגדוד הקשתות וכמובן ,שהבוקר נפתח בשקמית עם בורקס גבינה ושוקו יוטבתה קר שגורם באופן מיידי ״לקיבה״ בשפת הזקנים.
היות והיינו רק 11 (שהתחילו במודיעין וזה..זוכרים?) וזה מעט חיילים בשביל לפתוח קורס צירפו אלינו 11 בנות מחיל האוויר ובכך הפכנו לקורס המעורב הראשון בתולדות הגדוד.
הקורס ארך מס חודשים (אם אני לא טועה) ומכיוון שהבנתי בסופו שכדורסלן כבר לא אהיה אז ביקשתי להיות הכי קרבי שאפשר.הבשורה הטובה שסוף סוף לא חוזרים לבקום ויש לנו בית חם והבשורה הרעה שעולים ללבנון.

לבנון
״איזה מוצב אתה מעדיף להיות?״
הכי חודר והכי מדמם שיש עניתי ברוב טיפשותי של גיל 18.
״אוקי אמר שרגא המ״פ אתה משובץ לדלעת,רכס עלי טהר.״
לא באמת ידעתי מה זה דלעת וגם לא היה אז לעשות גוגל כדי להבין לאן אני הולך .
כבר באותו ערב חתמתי על קסדה ,אפוד ושכפץ.
עכשיו ימיי נראו כך: עד שהייתה שיירה לדלעת הסתובבתי בקריית שמונה ואכלתי בורקסים ושוקו.
ביום שלישי הודיעו לי ולחבר שלי ששובצנו יחד בדלעת שמחר השיירה יוצאת ממקום ,שנקרא : ״שער העגל״ שזה שער היציאה ללבנון בין קריית שמונה למטולה.
בבוקר אחרי ארוחת בוקר בגיבור הקפיצו אותנו ברכב צבאי שנקרא אביר לשער העגל.
המתנו כמו כולם וחיכינו לתדרוך של מפקד השיירה חלוקת מספרי ברזל שזה למעשה מס אישי שכל אחד שעולה בשיירה ללבנון מקבל שאם יקרה משהו ידעו שהוא היה שם.
ברגעים הללו הייתה לי התרגשות חיובית וממש לא ידעתי פחד מהו.
בשיירה שלי היו רכבים צבאיים משני מוצבי רכס עלי טהר בשם דלעת ובופור.
מי שגדל על תקופת לבנון ידע ששני מוצבים אלה סיפקו הרוגים רבים מסוף מלחמת לבנון בערך בשנת 85 ועד היציאה בשנת 2000 מלבנון.
בנתיים השיירה שלנו מתקדמת וכבר הגיעה לגשר החרדלה . מקום מהמם ובחלומי פתחתי שם מסעדת דגים כיפית כזו .
כל הדרך הותיקים הזהירו אותי לחפש נקודה אדומה שזה אומר שטיל סאגר מתקרב אלינו.
זה גרם לי לימים לחפש גם מתוך שינה נקודות אדומות עוד שנים אחרכך.
הגענו למוצב אחרי מס שעות.
איך שהגענו ואולי לכבודי החיזבאללה החלו במתקפה שלא מביישת את מופע הזיקוקים בפיאצה של חדרה בשנת 94 רק עם טילים ומרגמות אמיתיות.
בדיעבד ,שאני נזכר בזה אני מזכיר לעצמי את פורסט גאמפ מהסרט שעמד והתבונן בשלווה בהפגזה מהצד ולא מתרגש כאשר כולם רצים לתפוס מחסה.
את פני קיבל המפקד שלי .
את המוצב תפסה פלוגת חיר.פעם פלחהן נחל ופעם גבעתי ואנחנו שהיינו מהכוח המשלים שירתנו במוצב כמעט שנתיים ולדעתי שברנו שיאים שלילים של שהייה רצופה בלבנון.
השגרה שלי הפכה לקבועה :
שבועיים שלושה במוצב וחמישה ימים בבית(תלוי בשיירות).
במוצב היו גם תצפיתנים והיי אני מכיר אותם!!
זה חברים שלי מהטירונות.:)
במוצב לא הייתה מקלחת והיינו סוגרים 21 בלי להתקלח. מגבונים זה היה גילוי של ממש כאילו והיום אי אפשר בלי אייפון.
בצוללת(כינוי לחדר המוגן מתחת לאדמה שלנו) היינו 14 חברים על מיטות קומותיים וטלויזיה 21 אינץ׳ של jvc.
מעל הטלביזיה שקלטה לפעמים ערוץ 1 ובעיקר ראינו סרטים בווידאו (אם אתם ילדים תשאלו את ההורים מה זה)הייתה תמונה עם השיר של אביב גפן ״לבכות לך״ שכתבה בהקדשה אחות של אמיר קרא ז״ל גם הוא תצפיתן שנהרג במוצב זמן קצר קודם.
במוצב לא מורידים כמעט נעליים ואת הזמן בין השמירה למשמרות העברנו בשש בש עם הגששים והכנת טוסטים שאני לא יכול לזכור מה הכנסנו פנימה כי זה היה בערך הכל.
סיגריות קנינו מצדל ופאקט מלבורו לייט עלה לנו : 25 שקלים!!!!! פאקט כן???? אני חוזר 25 שקלים.
אני יכול לכתוב עוד ספר רק על דלעת ( לאחרונה מתי פרידמן כתב ספר כזה) אך צריך להמשיך בסיפור שלנו.
במוצב נהגנו להצטלם ואני לא ממש אהבתי.
בלילות במשמרות שלי היו באים אלינו לעמדה חברים מהמוצב לפינוקים וצחוקים.
הכינוי שלי בדלעת היה פאצ׳ינו ועל השחפץ שלי היו כתובים מילים של השיר ״רואים רחוק רואים שקוף״.
היו לי במוצב מליון חברים ושניים ראשונים היו רפי בללטי ושי רואימי חברים טובים שלי בני אותו מחזור בחהן נחל. היינו ממש אחים.

מפגש ראשון שלי עם השכול
כמידי שבוע יצאו החברה למארבים בלילות.
היה לי חבר טוב תצפיתן(כמו שהייתי אמור להיות) בשם עידן גבריאל מהרצליה. הוא חיפש אקשן .
נמאס לו לשבת בעמדת התצפית ורצה מאוד לצאת למארב בשטח עם הנחל.
יום אחד דיברנו והוא סיפר לי כמה זה בוער בו ושביקש אישור מהמחט.
תוך כדי שיחה ביננו בזמן שהגיע תורי לזרוק את הקוביות של הששבש הגיע לו האישור.
עידן יצא בלילה למארב וחזר עם ים חוויות.
פניו קרנו מאושר.
יום אחרי היה מארב נוסף.
ממש לפנות בוקר אני לא אשכח את הצרחות ששמעתי בוקעים ממכשיר הקשר .את היריות.
את הזעקות של הס״מפ של הנחל מעיר בצרחות את חיילי הכוננות לאחר שהבין שהחברים שלנו נתקלו בעיקול הבז.
במארב זה חיכו 3 מחבלים של חיזבאלה לחברים שלי והפתיעו אותם.5 נהרגו. גם עידן נהרג וגם שי רואימי חברים שלי נהרגו.
את הגופות הביאו למוצב ושי אבוקסיס קצין ממכמורת גם חבר שלי ביקש ממני לעזור לו לספור את הציוד של ההרוגים וכמה כדורים הספיק כל אחד מהם לירות.
אני בחיים לא אשכח את ריח הדם.
אחרי תקופת מה יצאתי לקורס מפקדים.
במהלך הקורס באחד החמשושים יצאתי לסרט בנתניה ופגשתי את שי אבוקסיס . אחרי חיבוק ארוך התייעצתי איתו האם כדאי לחזור לדלעת אחרי הקורס?
אחרי שהתחבקנו שוב שי אמר לי:״ שלא תעיז לחזור למוצב המוות״
הקורס מפקדים היה מרענן עבורי בעיקר אחרי המפגש הראשון שלי עם חברים שלי שנהרגו.
בנתיים פרץ מבצע ענבי זעם ובגלל שלא היו שיירות לדלעת כי זה היה מסוכן מידי שובצתי במארג עיון,טייבה,ריחן לתגבור אני זוכר שטילפנתי בטלפון האדום לדלעת לדבר עם רפי.
כנראה שהתגעגעתי וכנראה שדאגתי לו.
כמובן שהשיחה התנהלה בחצי מרוקאית ולימים יצפאן עשה מטעמים ממה שרפי ואני המצאנו.
לקראת סוף הקורס שכבר התכוננו לטקס הסיום הגיעה הבשורה על אסון המסוקים.
מתוך 73 הרוגים בערך 40 היו ממש אחים שלי.
אחים זה אומר שהיום בטוח הייתה לנו קבוצת וואטסאפ והיינו קוראים לה :״ניצולי דלעת״ או משהו כזה.
רפי בללטי נהרג.
שי אבוקסיס נהרג.
רן ארמן המפקד שלי נהרג.
השכול פגע בכולם.
כולם נהרגו.
הרגשתי שנשארתי לבד.
לכולם כמעט באותה תקופה נהרגו חברים ,אבל לא כל כך הרבה.
אני זוכר שמגד הרכס התחלף הגיע משה מועלם זל למוצב.
אני זוכר לילה אחד אחרי שהייתי ממש בוגר במוצב והוא סגן אלוף בלילה הראשון שלו איתנו ואני הפישר מעז ושואל אותו:״ אתה פוחד כמונו?״
הוא אמר לי שכן.
גם מועלם נהרג באסון המסוקים.
גם הגששים
וגם הטבחים
גם אנשי הקשר
וכולם.
מתו.
אני לא יודע איך שרדתי את התקופה הזו ,אך כמו גיבור עם ייצר נקם החלטתי לחזור ולהיות הכי קרבי שיש.
מחלקה 4 קראו לנו.
ואני שקיבלתי ביחד עם עוד חבר לפקד על מחלקה שנכנסת ללוות יחידות מיוחדות לתוך לבנות.
זכור לי במיוחד ערב ליל סדר במוצב צדל במערב דרום לבנון ובזמן שאני אוכל מצות הצד לניקים מנגבים ערמה של פיתות ולבנה עם זעתר מול העניים שלי.
אחרי זמן מה הודיעה לי המ״פ שלי שהוא מקדם אותי להיות סמל מחלקה של מס צוותים בבופור,דלעת,גלדיולה ונרקיס.
שוב דלעת, שוב בופור.
למען האמת לא ממש שמחתי לחזור שוב למקום שעשה לי רע ומזכיר לי חברים שלי שמתו.
החדר שלי היה בחורשת טל ופעם בכמה זמן נכנסתי לבקר את החיילים שלי.
יום אחד חם נורא בשיא הקיץ נכנסתי לבקר את החיילים שלי בבופור.
היה חם רצח.
שוב שער העגל ושוב מספרי ברזל להתפקד.
נכנסתי ביחד עם טכנאי והיינו אמורים להגיע לבופור לבקר את החברה ולחזור מיד עם השיירה לארץ.
בדרך נעצרנו מול הכפר ארנון.
הייתה שיירה מסורבלת וארוכה לא רצתה להגמר והייתי צמא.
הייתה בי שאננות של חייל עם פז״מ בצבא.
לפתע שמעתי שריקה.
ידעתי ישר מה זה.
הנקודות האדומות רצו לי שוב מול העניים.
הטיל סאגר פגע בגלגל של רכב הספארי מתחת לרגלים שלי.
הכל עלה באש והתהפך.
נפצעתי .
הכלב של עוקץ נשאר קשור ברכב.
זחלנו החוצה והטכנאי שלי צעק שהרובה שלו נשאר גם הוא בספארי שעולה באש.
דרכתי את הגלילון שלי והיה לי מעצור.
רצנו לתוך הכפר והמתנו בתוך בית.
בנתיים החיזבאלה הורידו עלינו מרגמה כל 10 שניות.
החיים עברו לי מול העניים.
פתאום ראיתי שני מסוקי קוברה מעלי והם נראו כמו שני מלאכים .
אחרי כמעט 4 שעות לערך הגענו תשושים לבופור ומיד חיברו לי אינפוזיה ופינו אותי לזיו בצפת.
מה , אלוהים רודף אחרינו?
חשבתי לעצמי שכל מי שהיה בדלעת של אז נפגע או כמעט ונפגע.
הפעם כנראה שהמסר של אלוהים היה לי ברור כי אחרי זה לא חזרתי יותר ללבנון.
את שלי תרמתי.
אחרי מנוחה חזרתי לקרית שמונה לשיחה עם דורון המ״פ שלי.
נשארו לי חמישה חודשים לשרת אז כצ׳ופר על כל מה שעברתי דורון שלח אותי לקורס כייפי כזה של ניווטים עם ג'יפים בדרום .
החזרתי את השכפץ והאפוד וגם על הקסדה הזדכיתי.
היה חודש מדהים.
היינו שניים מהיחידה ואלינו הצטרפו צוות של השייטת.
שישיה חברה מהמובילים שיש כמו בשיר של שלמה ארצי.
חילקנו שמירות ויצא ששמרתי אחרון.
צבי גרוסמן הקצין של השייטת ביקש ממני להעיר אותו בשעה חמש בבוקר.
״ רבאק צבי אמרתי לו אנחנו בקורס כייף״
צבי חייך אלי ונרדם.
הערתי אותו בשעה 5 בדיוק כמו שביקש ממני.
הוא קם ורץ 12 קמ ככה לכייף.
אחרי הקורס נפצעתי ברגל וצהל חילק לי 20 אחוזי נכות אז בחודש האחרון של השירות העברתי עם קצינת החינוך בהכנת פלקטים של מסרים חינוכיים לחיילים.לא קיבלתי שרוך סגול והתיישבתי שוב בבקום.
אכלתי בורקס ושתיתי שוקו בפעם האחרונה והסתכלתי על המגוייסים הטריים.
אחרי התואר הראשון הצבא החליט שהרגל שלי בסדר אז לקח לי את הנכות בחזרה.

יום שישי אחד כמה חודשים אחרי השחרור בזמן שאמא שלי מבשלת לשבת והריחות במטבח באוויר הודיעו ברדיו על אסון השייטת בלבנון.
11 מופלאים נהרגו לנו ובניהם צבי גרוסמן ,רז טבי ואיתמר אליה שהיו איתי לפני שלושה חודשים בקורס הצופר.
שוב עלה לי הריח של הדם .
ריח הדם שחשבתי שהשארתי שם בלבנון.

#לזכרםשלהחבריםשלישנשארושם#