הצ'אייניק

סבא ניסן והצ'ייניק
המעשה הוא על אבי, ניסן שחורי (שוורץ). בשנת 1921-1920 החזירו הרוסים את יהודי ליטא (אשר גורשו לרוסיה על ידי הגרמנים עם פלישתם לליטא), ברכבות, חזרה לארצם. אבא ומשפחתו, משפחת שוורץ, היו על אחת הרכבות הללו, ומסעם נמשך כמה חדשים. מדי ערב חנו ליד יער, קוששו עצים, הדליקו מדורות, לאורן אכלו, לידן ישנו, ובבוקר שמו את הפחמים בקטר, כדי שימשיך בנסיעתו. בכל תחנה, אפילו הקטנה ביותר, חיכה לנוסעים סמובר של מים רותחים, כדי שיצטיידו במים לתה. באחת התחנות הללו שלחה סבתי את אבא, אשר היה אז נער בן 16, עם הצ'ייניק (הקומקום) של המשפחה כדי שימלא אותו מים. הוא ירד מהרכבת, מילא את הצ'ייניק מים, וכאשר חזר לרכבת, זו כבר נסעה…הוא כמובן היה ללא כלום, לא כסף, לא תעודה, רק הבגדים אשר עליו, והצ'ייניק. באותם ימים, כאשר נסעו חודשים, ורוסיה כולה נמצאה בתוהו ובוהו של אחר המלחמה, ואחר המהפכה, לך תמצא רכבת שנסעה… אבא סיפר שההרגשה הראשונה שלו היתה "נראה אותי!", ולא פחד. הוא ניגש למנהל התחנה, סיפר לו מה קרה, והעזרה היחידה שהמנהל יכול היה להציע לו, מאחר ואין כל פיתרון אחר, כי מי יודע לאן הרכבת נסעה, היא-להעלות אותו לרכבת למוסקווה, שהיא באותם ימים היתה "טבור" העולם ברוסיה. וכך נעשה. המנהל העלה את אבא (כמובן ללא תשלום) לרכבת למוסקווה, ואבא הגיע לשם מאוחר בלילה, עייף מאד, ו(כמו סקרלט אוהרה לימים, אשר סיפורה טרם נכתב) אמר לעצמו "מחר אחליט מה לעשות". הוא נשכב על הרציף, ליתר ביטחון קשר את הצ'ייניק (רכושו היחיד) לשרוכי נעליו, כדי שלא ייגנב, ונרדם. הוא התעורר בבוקר כאשר מישהו מושך בשרוכים: מה מתברר? אחד מאנשי העיירה (קיברט) אשר במקרה הזדמן בתחנה במוסקווה זיהה את הצ'ייניק של משפחת שוורץ, העיר את אבא ואמר לו:"קום, אביך מחפש אותך". מתברר שמשפחת אבא, אשר נסעה ברכבת בלעדיו, נתקפה כמובן גם היא בחרדה, ואותו פתרון עלה בדעתה: שלחו את הסבא למוסקווה…אבא סיפר שמאד התאכזב שההרפקאה נסתיימה כל כך מהר…