הפרי האסור והשוקולד העשיר

אולי זה באמת הטבע שלנו, של בני האדם. לרצות את מה שלא טוב לנו לגוף. להימשך לאנשים המסוכנים ביותר, האנשים האלו שיגרמו לנו להתעצבן כל פעם מחדש, אבל עדיין נהיה איתם. להימשך למי שתפוס וטוב לו בחיים, ואז לערער את עולמו עם הגעתך. כשאתה משיג את מה שלא טוב לך, אתה מאושר, בתחושת אופוריה ענקית שאופפת אותך מכל כיוון. זה כמו עם אכילת שוקולד טוב ועשיר. הביס הראשון הוא כמו גן עדן בשבילך, אתה רוצה שהטעם הנפלא יישאר כמה שיותר זמן בפיך, ומחליט שאתה רוצה לקחת עוד ביס. הוא גם טעים, אבל לא כמו הקודם. הוא נהיה כבר סוג של הרגל עם הזמן, ביס אחר ביס, הטעם מתערער ואתה לא מבין למה אתה ממשיך לאכול ממנו, אבל כבר התרגלת אליו. עדיין אתה ממשיך לקחת ביס אחר ביס, עד שאתה מגיע לסופה של החבילה. אתה נזכר פתאום בתחושה שלך בתחילת האכילה, איך הטעם עקצץ לך בגרון מרוב התרגשות, ההתלהבות מההרגשה המסוכנת שאתה עושה משהו שלא טוב לך, אבל עדיין ממשיך. מרגיש כמו פושע קטן שעושה מה שלא טוב לו. אתה יודע שאתה מזיק לעצמך ולהרגלים הקיימים בגופך, אבל אתה ממשיך. עכשיו זה נראה לך כבר מיותר, אתה מתחרט שאכלת כל כך הרבה, אתה לא מרגיש טוב, הבטן מתכווצת מרוב כאב ואתה לא מבין איך היית כל כך נאיבי וטיפשי לפני כמה דקות, כשעכשיו אתה מתחרט על כל דקה של אכילה. אז דיברתי איתו, היה לי נחמד ונעים, הוא רצה שאני אדבר ואני רציתי שהוא יקשיב. ודיברנו, עד האין סוף, דקות על גבי דקות, שעות על גבי שעות. הוא התחיל להתקרב אליי, לחבק אותי, התחלתי להיבהל. לא עברה שנייה עד ששקעתי לתוך הנעימות מהבהלה ששררה בתוכי. אהבתי להרגיש אהובה, מיוחדת, מישהי שמקשיבים לה. אני לא יכולה להגיד שלא ידעתי. שלא ידעתי שיש לו כבר מישהי, שאיתה הוא צריך להתחבק בלילות, להקשיב לה ולדבר איתה על נושאים כאלו ואחרים. ידעתי שזה לא בסדר, ומה נערה אחראית ועם ראש על הקרקע כמוני עושה איתו. ברור לך שהוא מתחיל איתך, אבל את לא מתנגדת. אולי פעם אחת רציתי להרגיש מה זה להיות קצת מעופפת? להרגיש קצת לא בשליטה כמו שתמיד אני דואגת שאני אהיה? להתנגד למוסכמות החברתיות? מה זה מזיק? התלהבתי מהעניין של המשהו האסור. עושה אותו למרות שאסור לי. ההתלהבות התחילה לגאות בגופי והאדרנלין עלה עם כל דקה שעברה. התקרבנו עוד יותר, ולי לא היה אכפת. רק רציתי לשקוע אל תוך עיניו הירוקות שזהרו מתוך החשכה, שהבטיחו לי מקום של נעימות ושלווה. שקעתי אל תוך כתפו הרחבה, ודיברנו על כמה החיים הם לא הוגנים. הוא בעיקר הנהן, לא היה לו משהו חכם להגיד. הפיות שלנו כמעט נפגשו, היו כמה סנטימטרים ספורים, ואז התחלנו לרקוד. צלילי מוזיקת הסלואו השקטה והנעימה, ככה התהלכנו מחובקים לצלילי המנגינה. מסביבנו נדמה שלא היה אף אחד. רק הוא ואני, אני והוא, שומרים על עולם מבודד מאנשים שרצו להיכנס אליו. נגמר השיר ואיתו נגמרה האופוריה. העולם שהיה רק שלנו? כבר לא היה קיים. לקחו אותי מזרועותיו בכוח, ואמרו לי "מה קורה לך?! את לא יודעת שיש לו חברה?" ומה אני עשיתי? רק שתקתי. העולם שהיה רק שלי ושלו, לפני כמה דקות, נעלם ולא יחזור. פתאום הבנתי מה עשיתי, כמה זה מנוגד לעקרונות שלי בחיים. ניסיתי לחשוב על תגובה הולמת, ולא היה לי אפילו רעיון אחד איך להגיב, כי עדיין הייתי המומה. מבחוץ, אולי זה לא נראה נורא, סך הכל חברים שמדברים וקצת רוקדים, מה רע בזה? אבל ידעתי שיש בזה עוד. הרגשתי טיפשה וחלשה, מה אין לך כוח להתנגד? הוא לא היה יפה תואר והוא לא היה מכוער, הוא לא היה טיפש והוא לא היה חכם, אבל הוא רצה אותי. תחושה שלא הרגשתי המון זמן. התעלמתי מכל האזהרות שניצבו לי בשולי הדרך, חלפתי על פניהן עם חיוך ענקי, מאושר ונקי מדאגות. ידעתי שהוא פרי אסור מבחינתי, אבל בכל זאת טעמתי ממנו, מתחושת הפשיעה נגד עקרונותיי. מאותו רגע כבר לא הרגשתי מיוחדת. הרגשתי מפוחדת מההרגשה שאפפה אותי. האם חברה שלו תכעס? האם הוא יאשים אותי? כי מה אני עשיתי? כולם אומרים תזרמי, מה אכפת לך, אפילו לפעמים אני אומרת את זה לאנשים אחרים, אז עכשיו לזרום זה לא טוב? לא הספקתי לומר משהו אחד, וכבר במבטי ראיתי אותו מחבק מישהי אחרת, שלא הייתה חברה שלו. הרגשתי כמו סתומה שנפלה בפח, כמו כל האחרות, ומתחרטת על כל רגע שטעמתי מהפרי האסור, השוקולד העשיר.