הפרחים הנעלמים

והדמעות זולגות כמו גשם
כשאני הולכת ברחוב..
עלי שלכת יורדים
ואת כל כולי עוטפים..
ואני רק שואלת, לאן הולכים הפרחים הנעלמים
שהיו עליי תמיד שומרים?
לאן הפרפרים שאותי מקיפים, עפים..
האם עליי חושבים ? האם הם מתגעגעים?
אני תמיד מדמיינת לי אותם, מתחת לשמיים
מעל האדמה , בציפייה שישובו בחזרה..
החורף הזה עושה אותי כה בודדה ..
והאדמה שאהבתי קוברת אותי בתוכה בוכה..
אנא אלי מה אני עושה?
איך הסערה לקחה עמה את כל מה שאני צריכה..ואיך אני נשארת שוב לבד..בשלכת ובקור מבלי שעליי מישהו יישמור..אז אני שואלת איפה אותם ימים? איפה אותם הפרחים הנעלמים שהיו אז מלבלבים ופורחים?
ואני רק יושבת ומחכה.בקור וקופאת.יושבת ומתפללת..עם מטריה שמנסה להגן עליי מהדמעות..אבל אני מחכה למה שלא יכול לקרות..

עוברים חודשים וימים והנה הם , הנה הם מופיעים ועליי שומרים ומגוננים על גופי , גופי שכבר מזמן מת.