הפרויקט

הזמן טס מהר כל כך.
זה תמיד קורה לי, סמסטר מתחיל, אני לא מצליח להבין שום דבר באף קורס, מחכה עד שיגיע הרגע בו דברים יתחילו לחלחל ואז בום: תקופת מבחנים מתחילה. זה נורא.
אבל הרגע בו באמת הבנתי שהזמן טס היה כשהבנתי שלפני חודש מלאו 12 שנים לפרויקט שלי.
"אה, מאקס, מבחינה טכנית אתה כותב אותו רק 10 שנים-"
"אוקיי אבל הוא נמצא בראש שלי כבר 12 שנים, אז זה נחשב, בסדר?!"
נשימה עמוקה. לא, סליחה, לא התכוונתי להתפרץ ככה. טוב, בואו נתחיל מההתחלה.

אז הכל התחיל, כפי שהבנתם, לפני 12 שנים כשהייתי ביסודי. אהבתי סיפורים, פנטזיה בעיקר, עולמות משונים בהם קיימת מערכת חוקים אחרת לגמריי מזו שאנחנו מכירים. האפשרויות האינסופיות, חייזרים, מפלצות, כוחות על- מה לא.

אני זוכר במעורפל את הספרים הראשונים שקראתי. אחד היה על משפחה שעברה לבית חדש, והילדים גילו על דלתות סתרים בתוכו. (אוקיי טוב, אני יודע שזה הכי כללי שיכול להיות, אבל אני לא זוכר יותר מזה פרט לכך שהילד הצעיר במשפחה היה האהוב עליי).
היו שני ספרים שסיפרו על פרעה, החל מילדותו ועד שנהיה השליט של מצריים. הוא היה חלק מחבורה של חמישה אנשים, אחד מהם היה משה רבינו, והיה עוד אחד שנהיה דיפלומט? אני זוכר נכון? היה מעניין, בכל מקרה.
הייתה גם טרילוגיית ספרים על נערים שדרך החלומות יכלו לחזור אחורה בזמן, לאיטליה ספציפית. הראשון נשאר שם לנצח בסוף, אם אני זוכר נכון. ואז הוא התחתן עם דמות חשובה? ושם כסף נחשב ליותר מזהב? טוב, כפי שאמרתי- אני זוכר במעורפל.

בכל מקרה, זה הוביל לדמות שהתחילה להתגבש בתוך הראש שלי: מעין גיבור שעקב אחריי לכל עולם חדש שהכרתי.
בכל סיפור חדש, סדרת טלויזיה או סרט- הדמות נשארה זהה אך קיבלה את היכולות או התפקיד של העולם החדש. נקשרתי אליה מאוד.

ואז התחלתי לקרוא את הארי פוטר, ומחשבה הזויה מאוד נוצרה בראשי.
"מה אם…? לא, אין סיכוי. אבל אולי בכל זאת… אני… אני יכול גם, אולי, לכתוב…?"
ואז התחלתי לכתוב למגירה. כאילו, תרתי משמע למגירה.
כל שיעור היסטוריה הייתי כותב מעין תקצירים של פרקים או דיאלוגים של דמויות. לקח הרבה זמן עד שבאמת ניסיתי לכתוב קטעים שלמים.
הם לא היו קשורים אחד לשני, ולמעשה הדבר היחיד המשותף להם הייתה הדמות הספציפית הזו. היא נשארה זהה, אך בכל פעם היה לה כוח אחר, או משימה אחרת או כל דבר שקיבלתי ממנו השראה באותה תקופה.

ואז אנחנו מגיעים לתפנית השנייה בחיי: הרגע שבו צפיתי בשר הטבעות. זו הייתה הפעם הראשונה שעלה בי הרצון לתת עומק לדמות שלי. משהו אפל, מיסתורי יותר. רציתי ליצור עולם שלם סביבה.
ברגע הזה הכתיבה שלי נהייתה רצינית יותר. כבר לא הסתפקתי רק באקשן או בסצינה, אלא רציתי ליצור עולם מיוחד לדמות שלי, עם מערכת חוקים חדשה, עם עבר ועם דמויות חדשות. אה, וגם עברתי לכתוב בוורד.

השלב הבא היה במעבר בין החטיבה לתיכון כשגיליתי במקרה על האתר הזה דרך חבר. סוקרנתי, הצצתי והתלבטתי.
לבסוף החלטתי לנסות להעלות לכאן משהו. סתם, לנסות ליצור סיפור חדש, אולי סיפור אימה, ז'אנר שמאוד התחברתי אליו באותה תקופה.
לא ציפיתי שיהיו קוראים או שאקבל תגובות. אבל מה שבאמת לא ציפיתי זה לקבל תגובות כמו 'תמשיך' או 'זה מסקרן'. זה היה… שינוי מרענן. טוב, אולי אני אכתוב עוד כמה דברים. רק עוד כמה קטעים וזהו.
ספוילר: זה לא נמשך רק לכמה קטעים.

התחלתי לכתוב כל מיני סיפורים- בלי יותר מדי מחשבה. הסיפורים הארוכים הראשונים היו ניסיון שלי לקחת כל מיני דמויות או קווי עלילה מסיפורים שאני מכיר ולנסות לשלב אותם בדרך חדשה. הסיפורים הקצרים היו קטעי הומור שעלו לי במקרה, או סיפורי אימה כי אהבתי את הז'אנר. התחלתי להתכתב פה עם כותבים, לקרוא דברים שלהם ונכנסתי לאחת החבורות המוזרות ביותר שאי פעם הייתי חלק מהן. היה כיף.

ואז אנחנו מגיעים לרגע ששינה את הכל. באמת- את הכל.
במהלך הסקירה של האתר ושל כותבים גיליתי על הדבר הזה שנקרא: הרשמה לסיפור. מה זה? פשוט מאוד- כותב כלשהו מפרסם רעיון לסיפור, מציג את הדמות הראשית ומעלה טופס הרשמה שבו כל אחד יכול להכניס את הדמות שלו לסיפור. בתור כותב ראיתי בזה מתנה: אני גם לא צריך להמציא דמויות בעצמי וגם אני מושך קוראים לסיפור הזה בחינם? למה לא, ננסה.

מה שלא הבנתי באותו רגע, זה שסיפור כזה קשה לכתיבה הרבה יותר מסיפור מקורי לחלוטין. למה?
כי כשמישהו נותן לך דמות, הוא מצפה שתעשה הכל כדי להציג אותה באור הטוב ביותר. כל רגע שלה יהיה מהותי בפני היוצר של הדמות, והכותב צריך להראות את כ~ל מה שנכתב עליה בהרשמה.
שאלה: איך אני עושה את כל זה ועדיין שם את הדגש העיקרי על הדמות הראשית שלי?
שאלה נוספת: איך אני עושה את זה עם כל הדמויות שקיבלתי במקביל?

הסיפור הזה דרש הרבה ממני, ובזכותו למדתי הרבה לא רק על כתיבה והצגה של דמויות, אלא גם על איך לסנכרן בין הרבה דמויות בסיפור אחד. אני לא צוחק כשאני אומר שללא ZEX, ככל הנראה לא הייתי ממשיך עם הכתיבה.

אז, בחזרה לנקודה העיקרית, איפה עמד הפרויקט בשלב הזה?
הוא פחות או יותר הוקפא. כל כך נהנתי לכתוב כאן שלגמריי הזנחתי אותו ואת הדמות שלי. זה לא כאילו הוא נעלם לחלוטין, באותה תקופה הכנסתי בכל סיפור שכתבתי אלמנטים קטנים של הדמות ושל העולם שיצרתי, אבל לא קידמתי את העולם הזה. וכעבור כמה זמן, החלטתי שכדאי להמשיך.
אז עם כל הסיפורים שכתבתי ועם כל הכלים שצברתי- התחלתי לכתוב סיפור חדש, סיפור שנבנה לי בראש במשך כמה שנים, והגיע הזמן שיגובש כמו שצריך. הגיע זמן שהדמות תקבל את העלילה שמגיעה לה.

ישבתי ימים שלמים בחדר וכתבתי (ולפעמים גם שיכתבתי) את הסיפור. מדי פעם נתקעתי, לא הייתי בטוח לאן זה יתקדם ומה צריך להיות השלב הבא בסיפור. זה קרה יותר מכמה פעמים.
העולם התרחב ונבנה, ולפעמים לא הסתפקתי במה שהיה קיים עד כה, והייתי חמדן לעוד. בניתי עוד עלילות, הצגתי דמויות חדשות והרחבתי עוד יותר את המפה- הכל מרוב התרגשות.

ו- היא בסופו של דבר נעלמה. כבר בתקופה שכתבתי באתר היו לי כמה 'מחסומי כתיבה', אבל הם כולם נעלמו אחרי כמה זמן. לא הייתי מוכן למשהו כזה.
פשוט לא עלה לי כלום. לא הייתה לי השראה לשום דבר.
הזמנים בין הכתיבות שלי הלכו וגדלו- מימים לשבועות ואפילו לחודשים. התחלתי לשכוח אפילו אילו מן קווי עלילה פתוחים היו לי בסיפור. בלי רעיונות, בלי מוטיבציה ובלי רצון לכתוב גרמו לי להרגיש… ריק.

אז התחלתי לקרוא. בעיקר באנגלית, ובעיקר פנטזיה. לא חיפשתי השראה או משהו חדש, סתם רציתי לקרוא על עולמות חדשים, סיפורים שכתובים בצורה טובה יותר משאי פעם אוכל לכתוב.
אחרי כמה זמן אפילו חזרתי לכתוב. לא את הסיפור שלי כמובן, אלא כל מיני קטעים או סיפורים שונים. אפילו שיכתבתי או המשכתי לכתוב סיפורים ישנים שלי. התחלתי לחקור מה באמת אני נהנה לכתוב.

ואז הגיעה תקופת הקורונה, וננעלתי בתוך הבית. טוב, מה אפשר לעשות עוד חוץ מלקרוא ולכתוב?
אז הגעתי לסדרת ספרים מעניינת, אחת שהשאירה אותי ער לילות שלמים אפילו. לא יכולתי להפסיק לקרוא אותה, עד שהיא נגמרה, והשאירה טעם של משהו חסר. משהו שיכל להיות, משהו שיכל להתפתח, משהו… משהו שהעלה בי רצון לכתוב.
אז כתבתי. לעצמי, כמובן. כתבתי את הרעיון, כתבתי מה יכולתי לשנות ואיך הייתי בונה דברים בצורה מעט שונה. לקחתי את הרעיון הבסיסי שלהם וניסיתי להרחיב אותו לכיוון אחר, לכיוון שלי.

תקופת קורונה, בכל זאת, היה לי זמן. אז אולי… אני אחזור?
אחזור להעלות את הסיפור הזה, אולי אפילו אנשים יתעניינו. לא טוב- שכחתי את הסיסמה. טוב, מה נעשה, ניצור חשבון חדש. איך עושים את זה שוב? 'העלאת סיפור'- וואו הרבה השתנה. טוב, ננסה לכתוב, מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?
הרבה דברים, למעשה.

אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל. כנראה מ: 'תודה'.
תודה לכל אלו שקראו את הסיפור שלי והגיבו והעירו. מטילדה, קאבוקי, bear, ספיר, פומה ורומפל.
יותר מהשראה, מה שהיה חסר לי זה קהל. אנשים שיעודדו את הכתיבה, יתעניינו, ישאלו שאלות ובעיקר יעירו לי, על הכל. אנשים שיוכלו ללמד אותי ולהשלים את מה שחסר לי. כותבים, בדיוק כמוני.
אז כתבתי את הסיפור, והמשכתי יותר משחשבתי שאחזיק. הפכתי אותו לפרויקט ארוך, אחד שלצערי לא יכולתי להתמיד בו למשך זמן. אבל- הוא בהחלט תרם לפרויקט האחר שלי, אותו אחד שנבנה במשך שנים.

אז התחלתי מההתחלה. קראתי. לא אהבתי. שיניתי, שיפרתי, תיקנתי ובניתי מחדש. התוכן נשאר דומה, אבל הייתי חייב לשנות את הנראות שלו. הסיפור שלי התהפך לחלוטין והפך למשהו שאני גאה בו. לגבי הדמות? חיה ונושמת, לעומת הרבה דמויות אחרות שלי (סליחה, אגב).

ואז פתאום נפל לי האסימון: וואו, כבר 10 שנים עברו מאז שכתבתי אותה על הנייר בפעם הראשונה. אני קצת מרגיש רע שזרקתי את הדפים האלו, אבל מצד שני אני בטוח שהייתי מרגיש נבוך לקרוא אותם. אני עדיין נבוך לקרוא את הסיפורים הישנים שלי כאן. אבל זה בסדר, אני גם מודה להם. בזכותם המשכתי לכתוב.

אולי יגיע יום ואני אחזור לכתוב כאן באתר. בכל זאת, יש לי חוב לפרויקט שהתחלתי כאן. אמנם הוא ננטש, אבל לא שכחתי ממנו בכלל. כל ההמשך נמצא עדיין בתוך הראש שלי.
לבינתיים אני נהנה להמשיך את הפרויקט שלי, להמשיך לכתוב (להקליד) למגירה. מי יודע, אולי אפילו אעלה אותו לכאן אי פעם.
אז כן, רק רציתי לשתף קצת מה הולך בראש של 'מאקס (היה) כותב'. (הוא עדיין כותב). הנוסטלגיה הכתה בי ורציתי לכתוב משהו. בכל זאת, 10 שנים זה מאורע.

מצטער אם זה היה מבולגן, וככל הנראה לא מעניין. אבל היי, הגעתם עד כאן. אז תודה שקראתם. ועכשיו אחזור לעולם שלי, כי בכל זאת, האביר שלי לא יכול לנוח לנצח.