הפעם הראשונה שלך

הפעם הראשונה שלך.
את שוכבת שם, במצב הכי חשוף ופגיע שלך. ערומה, ללא מסכות, ללא מחסומים, ללא הגנה. שוכבת שם ונותנת לו להכנס עמוק לתוך המקומות הכי כמוסים שלך, למקומות אליהם לא נתת עוד לאף אחד להכנס מעולם.
את שוכבת שם, נותנת לאחד הזה שהגיע איתך למצב הכי אינטימי ואמיתי שהיית בו אי פעם בחייך, לפרוץ את החומות שלך. לקרוע את הדבר הזה שכל חייך הטיפו לך שצריך להשאר שלם. הולכת נגד כל מה שאי פעם גרמו לך להאמין שצריך לעשות.
וזה כואב לך. אוי, כמה שזה כואב לך. את שוכבת שם, נאנקת מכאבים ומחזיקה בו כל כך חזק, נאחזת בו בכל כוחותייך כאילו שזה יכל להקל על הכאב. מקווה בכל ליבך שהוא מרסק את החומות שלך כדי להשאר.
את לוחשת לאוזנו ״זה כל כך כואב״, והוא עונה לך ״נכון יקירה, זה כואב. אבל זה שווה את זה, ואני כאן שומר עלייך. את גיבורה.״
את לא מעכלת שזה קורה. כל כך הרבה זמן שפחדת להפתח, פחדת להחשף, פחדת לאהוב ולסמוך על אנשים. והוא, דווקא הוא זה שגרם לך לוותר על המחסומים. הוא זה שגרם לך להיות אמיתית. זה שהשאיר אותך חסרת מילים, צמאה לעוד ועוד.
איבדתי אתמול את הבתולים שלי. הוא לא היה חבר שלי, הוא גם לא בגילי. ובכל זאת, הוא האדם הכי נכון ומיוחד שיכולתי לתת לו את המתנה הזאת שלי בתקווה שידע לשמור עליה. ואני לא מתחרטת על זה לשניה.