הפסיכולוג
הפסיכולוג,
עיניו כהות ועמוקות, אפשר לראות מאחוריהן סיפור כואב.
שיערו מבולגן וכהה, הוא נראה כמו נער שובב.
תמיד שאלתי את עצמי איך הוא פסיכולוג אם הוא נראה כל כך צעיר, וכנראה גם כל כך צעיר ?
לא שאלתי אותו. האמת היא שלא דיברתי איתו בכלל.
״אבא שלי״ אם בכלל אפשר לקרוא ככה לאותו בן אדם שחי כל כך רחוק ממני, עם המשפחה החדשה שלו, החליט שאני דיכאונית במהלך הביקור שלי אצלו.
אז אני דיכאונית. מה אתה יודע עלי בכלל? הא ״אבא״?
אתה יודע מה עברה עלי בשנה האחרונה? לא וזה גם לא מעניין אותך, אתה נותן לפסיכולוג הזה לדעת את הפרטים האלה בשבילך, רק בשביל שתרגיש טוב עם עצמך.
אז כל יום במשך החופשה הארוכה הזאת אני יושבת בחדר שלי, על המיטה שלי והוא יושב מולי על הכיסא, ישיבה זקופה ומכבדת.
הוא שואל אותי שאלות במבטא אוסטרלי כבד,
״את מגיעה מישראל?״
״איך את מרגישה לגבי הגירושים של ההורים שלך?״
״איך היית מגדירה את מצב החברתי שלך בישראל?״
״יש לך רעיון מדוע את שקועה בדיכאון כל כך עמוק?״
הוא שואל לגבי הפרטים הכי כואבים בחיי.
אז כן, אני מגיעה מישראל.. וכן אני גרה במרחק אלפי קילומטרים מאבא שלי.
והגירושים של ההורים שלי? איך אני מרגישה לגבי זה? כעס. זעם. עצב. רצון למות. זעזוע.
המצב החברתי שלי בישראל? אז כן. אז כן יש לי מספיק כסף ומספיק בגדים ממותגים כדי להיכנס לאותה רשימה מגעילה ושטחית של ״המקובלים״.
מדוע אני שקועה בדיכאון כל כך עמוק?
אולי כי אני גרה במרחק אלפי קילומטרים מאבא שלי?
אולי אני ההורים שלי התגרשו בצורה מזעזעת?
אולי כי כל החברויות שלי מבוססות על שטחיות?
אז למה אני בדיכאון?
הוא ממשיך להביט בי, בזמן שכל מה שאני רוצה זה לצרוח את כל מה שעובר עלי. והוא מתקדם עם הכיסא אל המיטה. ואני הולכת אחורה.
שנינו אבודים.
הוא לא יודע איך לגרום לי לדבר
ואני לא יודעת איך לדבר
איך להסביר לו שבעצם כל החיים שלי בזבל.
כן! אתה! הפסיכולוג היפה תואר! מה אני אמורה להגיד לך?
שניצלו אותי?
שמודדים אותי בתור בן אדם לפי הכסף?
שההורים שלי בכלל לא יודעים מה עובר עלי?
אתה נראה כמו בן אדם שלא יכול להבין. ראיתי איפה אתה חי, יש לך אחות יפה מאוד.
שניכם מחייכים, לובשים בגדים צבעוניים, שומעים מוזיקה שמחה.
אני בן אדם שהחיוך בשבילו הוא משהו נשכח.
הוא שוב נכנס לחדר, לבוש בחליפה מהודרת שגרמה לי להרגיש לו נוח עם תחתוני הבוקסר השחורים וחולצת הטריקו הלבנה והשקופה.
״שלום לך״ הוא מתיישב, אבל הפעם על המיטה, ממש לצידי.
״אני באתי בפעם האחרונה.. לפי הפגישות האחרונות אני רואה שהן לא ממש עובדות״ הוא אומר, אני מרגישה הקלה עצומה.
״זה כל כך חבל שאת לא מדברת. זה יכל לעזור לך, אני פה רק בשביל לעזור לך״ הוא אומר ואני מיד חשה בצורך לפתוח את הפה.
– ״אתה פה כי משלמים לך״ אני אומרת והוא בהלם שפעם הראשונה הגבתי.
״לא, אכפת לי ממך.. ונראה שאת במצוקה וזה יכול להיגמר רע״ הוא מסביר.. בפעם הראשונה אני מרגישה רצון פשוט לשפוך הכל.
– ״אז אני יכולה לספר לך כל דבר?״ אני משפילה את מבטי.
״כל דבר. אני לא פה בשביל לשפוט אותך״ הוא אומר בנימה מנחמת ומניח את ידו על ידי, אני נרתעת מהר וקמה מהמיטה.
״א..א..אני מצטער לא התכוונתי״ הוא אומר.
– ״רק אל תיגע בי״ אני אומרת בנימה קרה.
כל כך קשה לי עם מגע, במיוחד של גבר. עם חזית כזו חזקה, מאלה שיכולות לרסק את ליבך בשניות.
– ״אתה יכול להבטיח לי ששום דבר שאני אומרת עובר למישהו? אף אחד. אפילו לא אבא שלי.״ אני מבקשת ממנו והוא מהנהן.
״אני מבטיח. יש משהו מסוים שאת רוצה לספר?״ הוא שואל.
אני רוצה לצרוח! כן! אני רוצה לספר לך פשוט הכל! אבל אני לא יכולה, עדיין לא.
– ״אולי עדיף שאתה תשאל שאלות..״ אני אומרת לו והוא מהנהן בחיוך, מביט בי.
״תתחילי אולי מלספר לי על החברים שלך בישראל״ הוא אומר ומוציא עט, מתכונן להתחיל לכתוב.
– ״אין לי אפילו חברה אחת אמיתית. כל החברויות מתבססות על כמות כסף, בגדים חדשים, רכילויות על כל מיני אנשים. יש לנו חבורה. יש אותי ועוד ארבע בנות, ועוד שש בנים. יש שני זוגות בחבורה הזאת. מצאתי את עצמי בתוכה כי אני חברה של רוב האנשים בה עוד מהיסודי, אבל בדרך כלל אני מעדיפה להיות לבד.״ אני מסבירה לו.
״לפי מה שאת מתארת את לא בדרך כלל מעדיפה להיות לבד, קרה משהו שגרם לך לרצות להיות לבד.. להתבודד״ הוא אומר ואני מרגישה צמרמורות בגופי, לשתף? לא לשתף?
הדמעות יורדות לבד, אני לא יכולה לשלוט בזה.
״מה קרה? תספרי לי. את תרגישי הרבה יותר טוב אחרי זה״ הוא מניח את ידו על כתפי ואני מסתכלת עליו, אל תוך עיניו.. רואה אותן מתחננות.
– ״שנה שעברה. הייתי בת ארבע-עשרה. זה הגיל שבו כבר יש קשרים יותר בוגרים מאשר בני שתיים-עשרה. חבר שלי, היה שנתיים מעלי.. הכרתי אותו דרך אחת החברות שלי. הייתי בהלם שהוא בכלל מסתכל עלי, טתניקית שעדיין בוכה במלך האריות. אבל הוא היה מחבק אותי, מחזיק אותי, מציג אותי לכל החברים שלי.. הרגשתי כמו מלכה.״ אני עוצרת שניה ומתנשמת.. פה מתחיל החלק הקשה.
״את לא חייבת להמשיך אם את לא מסוגלת, הבנתי את המצב״ הוא מסתכל עלי במבט מרחם.
– ״אני חייבת להתגבר על זה.״
– ״כמו כל ילד בן שש-עשרה היה לו צרכים. היינו מתנשקים כמו כל זוג, מתחבקים כמו כל זוג. יום אחד הוא בא לבית שלי, ערב שישי. אמא שוב הלכה לדודה ואני שיקרתי שאני לא מרגישה טוב כדי להישאר איתו. בהתחלה סתם, התמזמנו, התנשקנו.. והפעם בלי הלחץ שאמא שלי תיכנס להפריע. הוא הגביר את הקצב, הכניס ידיים מתחת לחולצה, מתחת למכנס. מיד קמתי משם, לא רציתי.״ אני בוכה והנשימות בקושי עוברות בריאותיי.
הוא רק מביט בי, בעצב, ברחמים.
״אני לא יכול יותר להישאר בתפקיד הפסיכולוג ופשוט לשמוע אותך סובלת״ הוא מהנהן לשלילה.
״את לא יכולה לתת לזה להרוס לך את החיים, זה היה וזה נגמר״ הוא אומר אבל הבכי שלי מתגבר.
– ״זה לא נגמר. זה לא היה חד פעמי. הוא חזר על זה שוב, ושוב, ושוב, ועברו יותר משמונה חודשים והוא עדיין חוזר על אותה פעולה. כל פעם מחדש זה כואב, הוא מכאיב.. והוא לא מרשה לי לספר.״ אני רועדת.
הפסיכולוג,
מביט בעיני האדומות בעזרת עיניו הכהות
מסיח את דעתי בעזרת שיערו המבולגן שמעלה בי תחושות של צחוק.
״נער בן שבע-עשרה מנצל גוף של נערה בת חמש-עשרה עוד מהיותה בת ארבע-עשרה״ הוא כותב בפנקסו.
״באותה שנה ההורים שלה עברו גירושים קשים״ הוא מוסיף בכוכבית.
״את רוצה להמשיך?״ הוא שואל.
– ״כשכולם גילו שכביכול איבדתי את בתוליי מרצוני עם בן שש-עשרה, הם התחילו לגנות אותי בשמות- זונה, שרמוטה, כלבה, זולה, נואשת… כולם אמרו לי את המילים האלה חוץ מ״החבורה״ שלי, שהם דיברו מאחורי גבי, מה שכאב לא פחות״ אני מסבירה בבכי.
״תירגעי״ הוא מחזיק בידי חזק, אני מרשה לו.. אני סומכת עליו.
״הפסיכולוג.. האם אתה יכול להוציא אותי מהמצב הזה?״.
תגובות (2)
כל כך עצוב, סיפור ממש נוראי. אני באמת מקווה שאם הזמן תתחזקי
ומה שכתבת כאן מאוד טוב, כתוב היטב ומנוסח היטב. כל הכבוד