הפנקס שלי

זה לא מוזר לי
זה לא עצוב לי
זה רק קצת קשה לי, קשה לי בלעדייך.
בלי ההומור הזה שלך שהתרגלתי אליו כל כך
בלי ההליכה של העדר אחרייך…
בלי המסתורין שלך, כשאף אחד לא יודע מה בעצם אומרות העיניים שלך
בלי הגאווה שלך, בלי החכמה שלך
קשה לי, כשאני לא איתך.
אולי אני בכלל לא נמצאת בלב שלך או במוח העצום שיש לך
ואולי בכלל החלפת אותי במישהו אחר
אולי אני לא חשובה לך
אבל בשבילי הקשר שלנו הוא הכל.
בכל הזדמנות שיש לי אני שולפת פנקס
ושם כותבת וכותבת עם העט הכחול, בדיוק כמו שהיה לך
וכותבת לך
כותבת מכתבים
מכתבים של כחול ולבן, של שורות שורות
על החיים
על הגעגועים
ומניחה אותם על השולחן
או שמה אותם בתיק
כדי שכשאני אראה אותך ברחוב, אתן לך אותם.
אני מטיילת ליד הבית שלך
מצטטת אותך בכל משפט שני שאני אומרת
ואני יודעת שזה נגמר
למרות שמפיך יצאו אותם מילים, שנתנו לי תקווה
אני לא מדברת על כל המחמאות
על הצהרות האהבה
אני דווקא מדברת, על הפעם ההיא
שישבתי שם
ואז באת אליי, ואמרת לי
הבטחת לי שזה לא נגמר
ואני האמנתי, בתמימותי הרבה
שהכל ממשיך
אבל עכשיו אני יודעת את האמת
עם כמה שהיא מרה
ומלוחה מדמעות הבכי
שסתם שיקרת.
לא בכוונה, אני מניחה
פשוט שיקרת.
אני אשים עכשיו את הפנקס הזה בתיק
ואז אצא אל העיר
סתם כדי לטייל
לא כדי לראות אותך.
טוב נו, אולי קצת
אולי הפתיל שבי רוצה להידלק עם הלהבה הענקית שאת נושאת על גבך
כי לא מוזר לי, או עצוב לי,
זה רק קצת קשה לי, בלעדייך…