הפחתת נזק

אני מוצאת את הרעל המוכר בין הידיים.
איך חזר לכאן מהר. חשבתי ששילחתי אותו. לא ידעתי שעזאזל כל כך קרוב מכאן ובחזרה.
כאילו מתעלמת, אני ממשיכה כרגיל, כאילו הלילות שלי לא התחילו להתפגר. אני כמו פגר בימים. אבל מתעלמת מהנזקקות שלי, מתעלמת מההרגשה הנוראית, שחזרה לדפוק על דלתות הווייתי.

תמשיכי כרגיל כאילו כלום לא קרה. אף ציפייה ממך לא ירדה. תמשיכי, בהתמדה, באותו הקצב, אל עבר הפסגה. איזו מן פסגה? אין לי מושג, רק תמשיכי.

מתעלמת מהקיים. מתעלמת מהנפילה. הרעל שוב בשתי ידיי. אני שוב נופלת. לעזאזל. אני לא מצליחה לשלח אותו או אותי, מוצאת את עצמי נקברת בין זרועותיו, וזרועותיו ערמומיות הן. אני לא מצליחה לנשום. האשמה מזדחלת, אבל אני לא נותנת לה הרבה רגעים. מבקשת סליחה זריזה- קדימה להמשיך.

אבל כשאני קולטת שעוד יום עובר ושוב אני צורכת את המר מתוק הזה, אני צריכה לשנות גישה. אולי קבלה? הכלה?

אני מתחלחלת.

אבל מבינה שצריכה אהבה.

אז מקבלת. ואוהבת. איך ממשיכים לחיות בלי להרוג את עצמי לגמרי? איך אוהבים גם כשמדממים?

לנשום עמוק אהובה. אני מקבלת אותך כמו שאת. אני מבינה. אני יודעת. אני אוהבת. אני מוכנה להיות שם באמת עכשיו. להיות ההינדיק המושלם בשבילך, אפילו אם אני צריכה לגדל בשביל זה נוצות.

אוהבת. סליחה שכואב לך. אין לי מושג איך ממשיכים מכאן. אבל ממשיכים ביחד.