העמוד השביעי ביומן המחשבות שלי

הזדהות קשה.

"איך ולמה ממשיכים?" גאוני הלמה הזה. חושבת על זה הרבה ומבינה שעד שאבין אצטרך ללכת גם אם אין סיבה כי זה בריא לי ונכון לכרגע, להמשיך להתקיים.

"הבנתי שנשברתי והלב שלי פצוע", זו שורה כל כך משמעותית מבחינתי. הבנה היא בשכל, ואת מדברת על הלב, הניגודים הללו הן מראה למה שקורה לי לפעמים, מול אנשים או מול עצמי. מרוב שכואב, אתה מתנתק ומביט על הכל כאילו מלמעלה, לא 'חווה' את זה ברגש, 'מבין' את זה בשכל הקר המחושב והפשוט, כמו איזו אבחנה. באותה מידה של- 'הבנתי את המשוואה במתמטיקה' וזה אבסורד כי זה הלב! אתה בכלל לא בחוויה של הכאב, את כל כך בניתוק רגשי עד שגם את הרגש נותר לך 'להרגיש' בשכל.

חחח אולי זה לא מה שהתכוונת אבל לשם זה זרק אותי.