העיינים שלך
אלו היו שוב העיינים שלו,
שוב הוא היה נראה שבור,
שוב מחנק ורעד נשמעו בקולו.
זה מרגיש כאילו שהעולם חוזר על עצמו,
הוא כל פעם מנסה לשבור את אותם בני האדם, וזה נראה שבכל פעם הוא מצליח מחדש.
שוב כואב לו,
שוב הרגל שלו רועדת בגלל כעסו,
ושוב קשה לי להסתכל בעיניו.
אולי זה בגלל שאני לא יכול לראות שכואב לו,
אולי זה בגלל שאני כל כך קיוויתי שהוא יחזור להיות שמח שוב.
אף אחד לא רואה את הכאב הזה בעיניו בגלל שהוא מצליח להסתיר את זה בצורה כמעט מושלמת,
אבל אני לא יכול שלא לשים לב.
תמיד אני שואל את עצמי למה האנשים הטובים ביותר הם אלו שנפגעים, ואז אני רועד והטעם המר חוזר לשוב לפה שלי,
אותו הטעם המר שאני מרגיש כל פעם שאני מסתכל בעיניו,
עיניו הירוקות-חומות שהכאב משתקף בהם,
העיינים שלך.
תגובות (4)
עצוב ומדהים.
קצת עצוב מדהים לגמרי
עצוב ויפה… יש לך מין סגנון כתיבה ייחודי, אני ממש אוהבת אותו ^ ^
קצר ואמתי…הצלחת להעביר כול כך הרבה רק בכמה מילים,
עבודה מדהימה ^_^