העולם שלנו

כל פעם מחדש, נפגשים, בעולם שלי או בעולם שלו, זה לא משנה, זה אותו הדבר. אלו אותן האצבעות שממלאות את הרווחים בין אצבעותיי שלי. זו אותה היד שכרוכה סביבי במין חום כזה. אלו אותן העיניים שנעוצות כל כך עמוק במבטי, העיניים האלה, שיכולות לשבור גם את האריה הכי חזק. אותו החיוך הגדול והאוהב שמשתקף בעיניים שלי, מבלי לדעת מה הוא מעורר בפנים. אותו הקול שיכול להרגיע אותי, לא משנה אילו מילים ימלאו אותו. ובעולם הזה, שלאט לאט הופך שלנו, הכל כל כך בסדר, והכל רגוע, וזה המקום הכי בטוח שיכלתי לבקש, אין שום רע, רק נחת. המון נחת. וזה עולם זמני, של כמה שעות, ובעולם הזה, כל שעה בעולם האמיתי משתווה לדקה, והזמן עובר מהר-מהר, אך השעון לא משחק שם תפקיד, לא צריך לדאוג לזמן בעולם של רוגע.. וכשאני בעולם הזה, זה רק אני והוא, השפתיים מתכווצות, המילים דופקות על הלשון, רוצות כבר לצאת, הן יושבות שם בציפייה כבר כל כך הרבה זמן.. והן ימשיכו לשבת.. וכשאני חוזרת לעולם האמיתי, חרטות זולגות על לחיי, ובעולם האמיתי הוא לא כאן כדי לנגב אותן, רק בעולם שלי ושלו.. בעולם האמיתי אני רק יכולה לשמוע את הדיסק של אריק שהוא קנה לי, ולשקוע במחשבות.. והחרטות ממשיכות לזלוג, חרטה אחר חרטה, והשאלות עולות.. למה המילים לא פורצות כבר החוצה? אך אני יודעת שאני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד אותו.. איך נכנסתי לסיוט הזה? הסיוט שנוהגים לקרוא לו להתאהב בחבר הכי טוב שלי. אותו החבר שתפקידו להיות כאן כדי לנגב כל דמעה ודמעה, הוא אותו האחד שגורם להן לרדת.. אני לא יכולה להתאהב בו, פשוט לא יכולה, אסור לי.. יום אחד, כשהייתי בעולם שלנו, הוא החזיק לי את היד, אבל התעקשתי לעזוב. הוא ניסה שוב לחבק אותי, באותו החום, אך התעקשתי להתרחק.. אסור לי להתאהב בו. אחרי כמה דקות התייאשתי, מה הטעם? אני יודעת שזה מה שאני רוצה. אז הוא כרך את ידו סביבי בביטחון, לאחר כמה דקות הוא הניח את ראשו על ברכיי, הניח ידו על רגלי, ועם אותו מבט נוצץ וקול רגוע הוא שאל אותי "למה בכית?" כל כך רציתי להגיד למה, אך השפתיים נאטמו, וחוץ מללחוש "לא יודעת" הן לא הצליחו לעשות דבר, אך הוא אמר בקול בטוח "אבל את כן יודעת, אני יודע שאת יודעת" ואותו צמד מילים בקע משפתיי, שרק היו עסוקות בלא לפרוץ בבכי, רק לא לידו, רק שלא יראה אותי בוכה. אני רק רוצה שהוא יהיה מאושר, אך אני יודעת שאני לא אוכל להסב לו מספיק אושר. אני מוכנה גם להקריב את האושר שלי, רק שיהיה מאושר. אני פספסתי את ההזדמנות שלי, ועכשיו תורי. תורי לרצות את הבלתי אפשרי. תורי לדמיין את שנינו כל לילה, ולהתעורר מהאשליה עם חרטות על הלחיים. והן זולגות, חרטה אחר חרטה.. הוא כתב לי שאני הכי חשובה לו בעולם, שאין דבר שהוא יותר אוהב ומעריך ממני, שהוא תמיד יהיה כאן לכל דבר.. אני לא אתן לו לחמוק לי מבין האצבעות. הוא כל כך מדהים מבפנים, ורק אני אוכל לדעת את זה. ואותן בנות שעוברות אצלו בפינות הקטנות שבלבו, לעולם לא יבינו מה הן עושות כשהן שוברות את הפינה שלהן לחלקים.. והפינות קטנות, והן מרוסקות לאלפי חתיכות, וכל מה שאני יכולה לעשות זה לחבק אותו, חזק-חזק, ולהבטיח שיהיה בסדר.. גם אם אני יודעת שלא. יהיה בסדר, אהוב שלי.. יהיה בסדר.