העולם שלנו לא הוגן

חזרתי מבית הספר. הלכתי לי בנחת עם התיק על הגב, ושמעתי את השיר האהוב עליי באוזניות. חייכתי, חשבתי כמה שהיה נחמד היום בבית הספר. ואז ראיתי אותו. החיוך נמחק מפניי.
מכנסי בד ארוכים בצבע חום/ חאקי מכוסים בכתמים, חולצה ישנה, כובע מרופט ותיק בית ספר שנראה כאילו היה זרוק ברחוב שבועיים לפחות. האיש היה גבוה ממני, והלך באיטיות. לא הכרתי אותו, מעולם לא ראיתי אותו לפני כן. אבל הבנתי שאין לו בית, שאין לו כלום למעשה מלבד התיק. הוא הלך לכיוון של ערמת שקיות והרים אחת מהן, אולי קיווה למצוא בפנים משהו. הרגשתי נורא. חשבתי לעצמי כמה לא הגיוני שלי יש אוכל, בית, משפחה, חשמל ומים זורמים, בגדים נקיים ללבוש, ולאיש הזה אין כלום. רציתי לעזור לו, אבל ידעתי שאסור לפנות לזרים.
המשכתי ללכת הבייתה בתחושת אשם. למה לי מגיעים חיים טובים של משפחה אוהבת, אוכל, בית, חברים…. ולו אין כלום? נכנסתי הבייתה, בעודי ממשיכה לחשוב על חוסר הצדק שיש בעולם.
הלכתי למטבח לאכול צהריים. ספגטי ברוטב עגבניות. לא יכולתי להפסיק לחשוב על האיש ההוא, על כמה שהוא באמת צריך את האוכל הזה. ואז חשבתי על זה עוד, למה האיש ההוא הסתובב ברחוב בבגדים מרופטים והרים שקיות בתקווה למצוא בהן משהו? ולמה אני, שרואה את כל זה מהצד, לא עושה משהו כדי להפסיק את זה?
ואז הבנתי בפעם הראשונה באיזו חברה אנחנו חיים: חברה ששואפת לעושר, אבל נוטשת אנשים מאחור. חברה ששואפת לקדמה, אבל מתעלמת מבעיות חמורות יותר של אנשים. חברה ששואפת לצדק והוגנות, אבל באותה נשימה גם מפלה אנשים ומזניחה אותם. שמתעלמת מהפגמים של עצמה וגורמת לנו לחשוב שהיא בסדר.
והבנתי שהדרך שלי לעזור לאדם ההוא היא לכתוב פה. לבקש ממי שקורא את השורות האלה לחשוב רגע, מה היה קורה אילו הוא היה במצב דומה? לבקש שבפעם הבאה שיש לכם הזדמנות לתרום למישהו, תנצלו אותה ותעשו משהו טוב למען אחרים.