הסיפור שלעולם לא אצליח לספר

אני בת חמש עשרה עכשיו,ועברו שלושה חודשים.
הייתי בת עשר בפעם הראשונה שהבנתי שאת רוצה למות.
הייתי בת אחת עשרה כשהבנתי שאני שונאת אותך.
הייתי בת שלוש עשרה כשהבנתי שאסור לי לשנוא אותך כי את חזקה, הייתי בת ארבע עשרה כשהבנתי שאני חייבת לחבק אותך.
הייתי בת ארבע עשרה וחצי כשהבנתי שאני אמשיך לחבק אותך וללחוש שהכל יהיה בסדר עד שתמותי.
הייתי בת חמש עשרה כשהייתי מאושרת.
בת חמש עשרה וכמה חודשים , כסבא מת ובכינו ביחד.
בת חמש עשרה כמה חודשים וחמישה ימים, כשתלית את עצמך במקלחת בגללי.
בזמן שישנתי בחדר שלי, לא , לא ישנתי.
שמעתי הכל, וחשבתי זה בטח כלום.
בת חמש עשרה כמה חודשים ושישה ימים כשגיליתי שבאמת ניסית להתאבד.
בת חמש עשרה כמה חודשים שישה ימים ובערך חצי שעה אחרי אבא סיפר לי שהניסיון שלך הוכתר כהצלחה.
בת חמש עשרה וכמה חודשים ושבע ימים שעברו כאנשים באו לדבר איתי, ואו קראו לי חזקה, כי לא בכיתי ושמה לעשות מתת אז צריך להמשיך הלאה.
או קראו לי חזקה או הסתכלו עלי כאילו מעולם לא היו לי רגשות וכאילו אני פסיכופטית שאני לא נשברת ופורצת בבכי מר ומנסה לסיים גם את החיים שלי.
ואת המבטים האלה אני מקבלת עד עכשיו,
בת חמש עשרה וחודש אחרי שמעתי את השיר האהוב עלייך וגיליתי שאני שונאת את עצמי.
בת חמש עשרה, ושלושה חודשים אחרי … ואני מוצאת את עצמי פתאום רוצה לבכות, כי אני נזכרת בך.
כי אני נזכרת כמה אני אוהבת אותך, כי אני נזכרת שפעם היית צוחקת, מעשנת, מחבקת, אוהבת, מדגדגת, מלטפת , ועכשיו את גופה.
זרוקה לה בתוך אדמה עם מצבה שעלייה מצוייר חתול קטן ומשפט מהשיר שהכי מתאר אותך בעולם.
ואת לעולם לא תגידי לי שהכל בסדר, תחבקי, תדגדגי, תאהבי , תחייכי, תעשני, תלטפי.
ואני מבקשת ורוצה לבוא לבקר אותך, אבל אני מפחדת לבכות.
כי פתאום כמעט ארבע חודשים אחרי, אני בת חמש עשרה ואמא שלי איננה.