הנשק הכי חזק שלי

נזכרתי שפעם, בכל פעם שהרגשתי קצת עצובה או מדוכדכת הייתי פותחת מחברת וכותבת.
הייתי מעלה את כל הרגשות שלי על הכתב, שופכת את הכל בלי להסתיר שום דבר ובלי לעדן שום דבר.
אחר כך הייתי קוראת את מה שכתבתי ומרגישה הרבה יותר טוב, כאילו מישהו הקשיב לי. כאילו הדפים הלבנים ספגו לתוכם את הרגשות שלי ואני התרוקנתי מהם, זו הייתה הרגשה טובה.
אני אוהבת לכתוב, אני אוהבת להוציא את המחשבות שלי מהראש אל תוך הדפים, זה משחרר אותי ועוזר להבין את עצמי יותר טוב.
זה עוזר להבין שאני בסך הכל בן אדם, שמותר לי להיות חלשה, עצובה, מדוכאת, כועסת וכואבת.
לתקופה מסוימת שכחתי את זה, שקעתי במירוץ החיים ולא עצרתי לרגע כדי להתבונן אל תוך עצמי ולשאול את עצמי אם אני במקום שאני רוצה להיות בו.
ואז הגיע הרגע, הקורונה הגיעה.
והכריחה אותי לעצור, והנה אני פתאום מבינה שאני רוצה יותר.
לא רוצה יותר כסף, לא יותר בגדים, לא, לא מדובר פה על משהו חומרי – אני רוצה יותר משמעות. אני רוצה למצוא את הדבר הזה שהיה לי ונדמה שאבד לי איפה שהוא במהלך הדרך, אז אני יוצאת לחפש את עצמי שוב.
בחרתי להתחיל הכל מההתחלה כדי למצוא את עצמי ואת הדרך שלי מחדש, ולעזעזל כמה שזה קשה. אין לי מושג לאן אני הולכת, ולאן אגיע.
אני צועדת בחשכה וזה מבעית, לכן אני משתדלת למצוא את הנקודות החיוביות שמאירות לי את הדרך.
יש רגעים שאני נבהלת מעצמי ומכמה שאני יכולה להרגיש, אני פתאום מרגישה בעוצמות חזקות כל מיני רגשות שלא חשתי בעבר ולרגע אני ממש משותקת אבל אז אני מזכירה לעצמי שאני בתהליך של צמיחה. וצמיחה, מה לעשות היא כואבת, והיא קשה.
והיא גם בודדה לפעמים, אבל אני מזכירה לעצמי להאמין שבסוף זה ישתלם, כי בסוף אני אגיע לאן שאני רוצה להגיע.
זה כואב, וזה יכאב, אבל זה בסדר- זה חלק מהחיים, זה חלק מהצמיחה שלי, חלק מהשיעורים של החיים שבהמשך אני אודה לאלוהים עליהם.
אז בתוך הבלאגן הזה שיש לי בראש, אני כותבת כי אני צריכה להוציא החוצה את המחשבות, אני פותחת את הדף הזה של הטיוטה וכותבת, ובלי למחוק אני משאירה את זה כמו שזה.
כי הנשק הכי טוב שיש לי עכשיו להתמודד הוא הכתיבה.
אז אני אכתוב, ואכתוב, ואסדר לי את הראש.
אני חייבת.