הנפש שלה

היא נעמדת, ונושמת נשימה עמוקה כזו.
היא שואפת כאב ונושפת כאב והכאב של העולם כולו אופף אותה ומכיל אותה ומוכל בתוכה.
היא אוחזת בדף ומתחילה לקרוא את משפחת השכול של חיים חפר.
וכשהיא קוראת, העולם עוצר מלכת.
אין כלום מלבדה.
מלבדה ומלבד הכאב.
היא מדגישה כל מילה. והטון שלה, הוא עולה ויורד בדיוק במנעד הנכון.
היא מדברת על שכול והתכנסות ואני נזכרת בכל מה ששכלתי למרות שאף אחד לא מת.
את עצמי שכלתי. את הילדות, את הזמנים ההם.

היא יפה אבל בצורה עמוקה כזו. כאילו שצריך להסתכל בכדי להבין. והשפתיים שלה דקות והאף ילדותי. וכשהיא צוחקת פעמוני העולם כולו קמים לתחייה ומנסים לחקות אותה.

אני לא מכירה אותה אבל מתחשק לי להגיד לה הכל, את כל המילים שבעולם מתחשק לי להגיד לה. ולדבר איתה על משמעות החיים שלי ולשמוע על שלה. אני רוצה לדבר איתה על פוליטיקה ולהרגיש כאילו מצאתי נחמה בחברות אמת.

היא בעיקר מרגשת אותי.
היא בעיקר נוגעת בדיוק בנקודות הנכונות ומציתה בי להבות.
אני לא מתאהבת במגדר,
אני מתאהבת בנפש.
והנפש שלה, היא פשוט יפיפייה.
ואני,
מתאהבת
בה.