הניתוח הראשון

נון היה גבר בריא, לפחות על פי מדדים רפואיים מקובלים – לחץ דם, א.ק.ג ובדיקות מעבדה שגרתיות. כך גם הרגיש, אפילו אחרי שהשיל ממכסת שנותיו שבעה עשורים. הוא אכל במידה, שתה במידה והשקיע בפעילות ספורטיבית, גם כן במידה. הוא לא עישן, לא הסניף ולא התמכר לטיפה המרה. הוא השתדל לשמור על תמהיל מאוזן בין המרכיבים התורמים לאריכות החיים ואיכותם ולהמנע מגורמי סיכון ממריצי סבל ומקרבי קיצין.

משנאלץ להסגיר את תאריך לידתו בנסיבות שונות, החמיאו לו על מראהו הצעיר מכפי גילו ומבנה גופו הצנום שלא השתנה מאז הגיעו לבגרות. הוא לא ייחס לכך חשיבות מעבר לתובנה שזה כנראה מה שהם אומרים לכולם, מטעמי נימוס גרידא. אמנם בטנו שטוחה ונטולת כרס ושיער ראשו עדיין מרפד את מלוא הקרקפת ללא חלקות נדל״ן קרחות, אך אותות הזמן הותירו לא מעט סימני שיבה בפניו ובגוון שערותיו.

בתקופת הסגר הפנדמי, בעיצומם של תרגילי התעמלות אינטנסיביים בהנחיית מדריכה אינטרנטית חטובה, חלופה עלובה לשחייתו היומית בבריכה המושבתת, הרגיש תחושת כאב חד במפשעת ירכו הימנית. ״שיט, מתחתי גיד״ חלפה במוחו המחשבה.

הכאב לא נמוג, וכמו וירוס הקורונה, רק הלך והעצים מים ליום. החשש מגיד מתוח הוחלף בחשד לבקע מפשעתי נפוח. זה אובחן בוודאות ע״י רופא המשפחה, אומת ע״י הדמיית אולטרסאונד וקיבל תוקף רשמי ע״י כירולוג בכיר. ״אין מנוס. חייבים לנתח. ויפה שעה אחת קודם״.

עד כה התייחס בשאט נפש להתערבות כירורגית פולשנית. ״אותי יאשפזו בבית חולים רק מחוסר-הכרה. לא אפקיר את גופי מרצוני החופשי לחסדיהם של סכיני קצבים ״ נהג לומר. הפעם נאלץ לסייג את האמירה ולהוסיף את ההחרגה ״אלא אם אין ברירה״.

ואכן, זה היה המצב. חוות דעת נוספת של מומחה למפגעים מסוג זה, בתמורה לאלף ומאתיים שקלים, סילקה שאריות ספק.

חברים ובני משפחה שחוו כשל דומה בשולי בטנם, תופעה שכיחה למדי אצל זכרים, כל שכן בערוב ימיהם, הרגיעו אותו ש- "מדובר בניתוח קליל, ענין של מה בכך. שעה תחת סכיני המנתח ותו לא. לא מרגישים ולא כלום. למחרת משתחררים והולכים הביתה שמחים וטובי לב".

קשה לומר שחש הקלה. הוא ניסה להבין את שלבי האופרציה הרפואית. אך רמת החרדה רק עלתה ביחס ישר להיקף הידע שצבר. בכל זאת מדובר בניתוח הראשון בחייו. לראשונה בחייו הוא יורדם בהרדמה מלאה וידיים זרות תפלושנה אל קרביו ותפשפש בין איבריו.

מחשבות טורדניות טרפו את מוחו – מה אם לא אתעורר מההרדמה, מה אם תחול טעות ובמקום לאחות את הבקע יעקרו כיליה, כבד או לב להשתלה (כבר היו דברים מעולם…). או שמא יקטעו יד או רגל (כבר היו דברים מעולם….). ומה אם המנתח יחטוף שבץ מוחי, התקף אפילפטי או שסתם תרעדנה ידיו לפתע פתאום באמצע הניתוח (כבר היו דברים מעולם….).

לו היה סיני, מן הסתם היה מקבל רגליים קרות ונמלט כנשוך נחש מבית החולים כבר בשלב הקבלה. מבין ארבעת דלפקי הקליטה הוא הוזמן דווקא לדלפק מספר 4. לתיקו הרפואי הוצמד המספר 44 שילווה אותו עד השיחרור. צירוף מקרים שאינו מבשר טובות. משהובל לחדר הניתוחים שרוע פרקדן על המיטה הבחין מזוית עינו בתווית שעל הדלת – חדר ניתוחים מספר 4. למספר הזה קונוטציה של מוות. למזלו של נון הוא לא התפתה להאמין באמונות טפלות חרף שהותו הממושכת בסין.

בעודו שקוע בשרעפים, מיצי העירוי שנותבו אל צנרת דמו עשו את מלאכתם. הוא איבד שליטה ונשאב בעל כורחו אל אפלת התרדמת.

כעבור שעתיים הוא התעורר בחדר ההתאוששות. הוא בדק אם כל גפיו במקומם. כנראה שגם האיברים הפנימיים לא נקצרו בשגגה. הוא נושם באופן עצמוני. הלב פועם בקצב נורמלי. הוא אפילו לא סבל מסחרחורת, בחילה או לחצים בכתפיים – תופעות לוואי של אחרי ניתוח. נותר לו רק לקוות שהפגם אכן תוקן ולא יצריך מקצה שיפורים.

למחרת שוחרר. הכאבים התחילו מאוחר יותר. מיחושים עזים. כל שיעול, כחכוח גרון, עיטוש, קינוח-אף או מאמץ לסילוק פסולת קיבתית הורגש כבעיטה ישירה של נעל גסה אל שיפולי הבטן. עוויתות מעיים טורדניות ונחשולי כאב בלתי נסבל ליוו אותו ביום והדירו שינה מעיניו בלילה.

לדברי הרופאים הוא יתאושש ויחזור לאיתנו בתוך כמה שבועות. הכאבים ישכחו והטראומה תצרב בזכרון כעוד אירוע מיני רבים בכרונולוגית חייו. אירוע שמאפיניו הפחות נעימים יתמתנו עם הזמן.

ומן הסתם בעוד שנה, כשמישהו יתחקר אותו לגבי הניתוח הזה, הוא ירגיע אותו ש- "מדובר בניתוח קליל, ענין של מה בכך. שעה תחת סכיני המנתח ותו לא. לא מרגישים ולא כלום. למחרת משתחררים והולכים הביתה שמחים וטובי לב".