הנה מתחילות עוד 3 שנים של סבל

חשבתי שזה נגמר.
אחרי 3 שנים חשוכות חשבתי שזה נגמר, שזהו, יצאתי מהתקופה הרעה שלי. שהנה אני, ילדה שבורה בת 13 שמלאה שריטות וחתכים סוף סוף יצאה מהבור הזה. מגיעה לכיתה ח, חוזרת להיות חברה של זאת שבגללה נהרסו לי 3 שנים מהילדות, אבל זה לא משנה נכון? כי עכשיו היא עושה אותי הכי שמחה בעולם. פתאום יש לי כל כך הרבה חברים שאין רגע שאני צריכה לחפש את החבורה הספציפית שלי, כי יש לי כמה.
יש לי כל כך הרבה חברים וזה עושה אותי כל כך שמחה.
אחרי 3 שנים שחשבתי שאני בחיים כבר לא אגיד את זה, אמרתי; "טוב לי, אני מאושרת".
כל כך התחברתי אליה אחרי שחזרנו להיות חברות, פשוט אהבתי אותה, היינו כל כך דומות.
היו לי הרבה תוכניות לשנה הבאה, לעלות לכיתה ט עם הרבה חברים ועם החברה החדשה ישנה שהפכה להיות הכי טובה, שבסופו של דבר ויתרתי על כולם בשבילה. אמרו לי שאני עושה טעות כי ויתרתי על הרבה חברים בגללה, מה יקרה אם החברות ביניכם תיגמר? את תישארי בלי אף אחד? לא היה אכפת לי, כי הייתי בטוחה שאנחנו חברות לנצח ולא אכפת לי שיהיה לי רק אותה, היא היתה הכל בשבילי. ואני הייתי מאושרת עד הגג, חזרה לי השמחת חיים.
סוף סוף יש לי שקט ונגמרה התקופה הכי קשה שהיתה לי.
ואז עליתי לכיתה ט.
ומסתבר… שזה היה השקט שלפני הסערה.
לא יודעת למה אבל התחיל להיות לי קשה שוב.
שאלתי את עצמי, למה? אנחנו חברות טובות שוב, ואני שמחה, פשוט טוב לי אז למה אני מרגישה רע?
אז אחרי שהתחיל להיות לי רע, אותה חברה פשוט זרקה אותי, מצאה חברה חדשה וויתרה עליי לגמרי. אבל, עדיין לא נפלתי, התכחשתי לדיכאון ומהר הספקתי לתפוס ידיד להתחבר אליו, להפוך אותו להכי טוב, להתכחש לכאב שאני רק דוחה מלהרגיש. כי לא מספיק שהדיכאון חוזר, אז גם הבן אדם שהכי אהבתי פגע בי.
ואז, אותו ידיד שהפכתי להכי טוב, עשה מעשה ופגע בי בצורה שאי אפשר לתאר.
ואחרי זה, כבר לא היה סביבי אף אחד שאני יכולה מהר לתפוס מהר ולהשלות את עצמי שיש לי חבר טוב, שיש לי מישהו, שאני שמחה וטוב לי.
נשארתי לבד ולקח רק יום אחד בשביל שאני אצלול עמוק לתוך הדיכאון, והכאב שלא פוסק.
אני עשיתי את זה לעצמי, טעות איומה שאני עכשיו הולכת לשלם עליה ובענק.
דף חדש אה? לא נראה לי.
הנה מתחילות עוד 3 שנים של סבל… או שלא? אולי אני יכולה פשוט לעצור את הכאב הבלתי נסבל הזה, אולי כדאי לי פשוט להפסיק להרגיש?