המתנה בנתב"ג

הרגעים האלו שנמשכים כמו נצח, אותם רגעים בהם אתה בוהה באוויר ותוהה לעצמך כמה מעלות צריך כדי להמיס זבוב… איך פתאום כל הפרטים השוליים ביותר הופכים למערבולת מחשבות,
'ממתי טביעת הרגל הזאת?'
'מי יהיה הבא שידרוך על המסטיק הזה?'
הרגעים האלו שלעולם לא נגמרים, כשאתה מתחיל לקרוא את כל הפירסומות על הקירות ומעביר ביקורת על כל אדם שעובר.
הרגעים האלה שכבר אין לך מה לחשוב ואתה רק מעביר מבט על האנשים סביבך, בוהה במישהו ומסיט מבט כאשר עינכם נפגשות.
הרגעים האלו בהם סגירת ופתיחת פקק מהווים תעסוקה נהדרת, עד שזקנה עצבנית תגער על הרעש.
הרגעים האלו בהם כל שנותר הוא לכתוב על אותם רגעים חסרי שחר, בתקווה שיעברו קצת מהר יותר,…