המתים המהלכים.

זה לא פשוט להודות שיש בתוכך מוות.
חידלון של חיים.
חנק של חלומות והוויה.
זה לא נעים שבתוך החיים יש גם מוות. מוות. מעורבב עם חיים.
זה מביא אותי לתהיות, אודות עצמי.
למי הפכתי להיות, ולמה השארתי חצי ממני בדרך?
אולי הכאב היה בלתי נסבל.
אולי שיברון הלב כיסה בשבריו ניצוצות חיים.
אני מאמינה בתחיית המתים.
לא רק העתידית, אלא גם בעכשווית.
בתחיית המתים המהלכים. המתים החיים.
משהו בי מת ועכשיו צריך לעורר אותו.
משהו מת כי כאב לו לחיות. להיות רק רצון שלא מועד למימוש.
היה לו קשה לחכות.
כחומר ביד היוצר.
זה לא פשוט להתחיל ללכת, עם גופה מהלכת. זה לא פשוט להודות שחדלתי לרצות את הדבר שרציתי מכל. שהחלומות שלי דחוסים וחנוקים פנימה ואני לא מצליחה לגעת בהם.
זה לא נעים. אך אני מעודדת.
כי אני יודעת שיש בי ניצוצות חיים. הם פשוט קבורים.
מחכים שאמצא את פח השמן הטהור בין ההריסות. ואז אוכל להדליק את כל כולי. לנצח נצחים.
זה מצחיק להיות אדם אופטימי, כשיש בתוכך חלקיק מת.
אבל אולי המוות הוא סימן לחיים.
אולי הריקבון הזה מעיד על צמיחה חדשה, שעתידה להתחיל מתחת לפני האדמה. מתחת לעורי. בתוך הלב. ואז משהו יגע בי. משהו ירגע בי. ולא יהיה ממה לחשוש.