המשימה שלי

דחפתם אותי למראה
כדי שאבין למה הפכתי
ציירתם אותי בלי רגשות
בלי הלב,הלכתם עקב עיניים
חשבתם שראיתם הכל
ובעצם ראיתם רק את עצמכם
רק את המקום הפגוע שלכם

מנסה למצוא סיבה
הרי מאחורי כל תנועה
מסתתר לו הטעם
מנסה לנווט למקום הנכון
ובתום מבינה שזהו טבע העולם
ללכת על פי הנראה
אך ביננו לבין עצמנו
להקשיב לליבנו

אך לרגע תהיתם להקשיב ללב אחרים?!
ושוב מורידה את ראשי,סוקלת את פי בגחלים
כמובן עושה זאת ביני לבין עצמי ותוהה
באיזה זכות אני אומרת דברי,נדמה שקרוי
"מבקרת" באוזני השומעים,כאשר אני בעצמי
מתמקדת במשימה שלקחתי על עצמי
משימה שלימדו החיים,שבלעדיה
הייתי כבר מתחת למיטה עם ממחטה
המשימה הכי קשה,
לשמור על ליבי
לא לתת את כל כולי
להשאר עם חיוך.

אחרי שנתתי את נשמתי בתמימות
וראית ענני כאב מסביבי
חדלתי מלהביט לצדדים
כאשר אני מנסה לצאת חיה
ללא פגע במלחמה שלא קיימת

מביטה במראה שהנחתם לכבודי
ונבהלת,חרדה פוחדת מהיותי
משפילה את ראשי.

ושוב רחמים עצמיים
או בעצם ההפך הגמור
מתעבת את עצמי
נדחקת לפינה
מחייכת לכם
אך בוכה בלב

התרתם לי רק את הברירה ללכת
כאשר אני רואה שחוללתי רק רע
ואבסורד שזה עניין חולף איתכם
אך תמיד חוזר

מתפלאים שהלכתי
כועסים שוויתרתי
ומה כבר ציפתם?!
כשהשארתם לי הרגשה
שמוטב שאלך רחוק
ושאתם תוכלו לחייך כפעם