המר מתוק?

כל כך קל להרים ידיים.

רעש השמיטה ערב לאוזניי.

ואני צוללת. ומדחיקה.

רוצה מתוק.

לא רוצה להרגיש את העולב. את העליבות. את העלבון.

ברגעים שאני מרגישה קטנה אני רוצה להיכחד. להצטמצם כל כך עד שכבר לא ארגיש.

אני מסתכלת עליי ורוצה להושיט ידיים. אך. הידיים מורמות. וצליל השמיטה קודח בי חור.

מתוק מתוק. תענוג. רק לא לחוות את המר הזה. את הקטנות הזאת. את הכאב. את חוסר ההצלחה. את היותי אנושית. פגועה. פגיעה. נפגעת.

אני בורחת לדברים אסורים, להרהורים מיותרים. לבדידות.

וכמה שיותר לצמצם את עצמי ולהגביר את הרעש המזויף. כי אני לא רוצה את עצמי. לא ככה, עלובה.

ויש שמיים מעליי, ויש בתוכי שמיים, וקול שקורא לי לחזור.

אני מביטה בו, משתהה. מתלבטת. תוהה. לוותר ולחדול או להישאר ולחדור. את החומה הזאת. את המר המר הזה.

אולי עוד יהפוך למתוק.