המעמד הגבוה (משחקי הרעב)- פרק 5

אני מקללת בשקט ממבחר הקללות הספורות שאני יודעת בעודי מנסה לבנות מלכודת מוצלחת. ״לא, לא,״ אומר לי המדריך בסבלנות, ומתכופף מאחוריי לסיים את הקשר.
״אני לא מצליחה!״ אני מתלוננת, קמה ובועטת בפיסות העץ שהיו עד לאחרונה המלכודת שלי.
״אמיליה,״ אומר המדריך ומרסן אותי. ״אם את לא תתאמני היטב על הקשר הזה, את בחיים לא תצליחי לעשות אותו.״
״אההההההההה!״ אני מתיישבת בהפגנתיות על רצפת הליאולניאום ודופקת באגרופיי עליה, בוכה בכי של תסכול. אני מדמיינת את אימא שלי ניגשת אליי בבית ומביאה לי את מבוקשי. אבל כשאני פוקחת את עיניי אני לא מוצאת טלפון חדש או גלידת תות בתוך כוס מהודרת, אני מוצאת את מבטיהם של כל הנבחרים נעוצים בי, כולל כמה מדריכים שבאו לבדוק מה קרה.
״קחו אותה למרפאה.״
אני רואה את קטניס, אוחזת בידו של פיטה ולבושה ברישול. על פניה היה מבט עצבני ביותר. שני מדריכים אוחזים בשתי ידיי וגוררים אותי לדלת.
״לא!״ אני צועקת ובועטת בהם. ״תשאירו אותי כאן!״
המדריך מביט בקטניס במבט מתחנן.
״נו טוב, שתישאר,״ אומרת קטניס ונאנחת אנחה עמוקה מאוד.
היא יוצאת עם פיטה וזה לוחש משהו באוזנה. היא מגלגלת את עיניה ומובילה אותו אל היציאה ממרכז האימונים.
המדריכים מדברים אליי, מרגיעים אותי וודאי תוהים בינם לבין עצמם מה לעזאזל גרם לי להתפרץ ככה. אבל אני מתגעגעת למשפחה שלי, לסבא, אני לא רגילה לתנאים כאלה.צבקריאות של בוז, ובעיקר להתנכלות הכפייתית הזו ב.. ב.. לעשות לי את המוות.
אבל מוות אמיתי.

אני מביטה במרק הדלעת שלי ושותה אותו באיטיות, ולאחר כמה דקות רק משחקת עם הכף.
״אמיליה, את מרגישה טוב?״
״כן,״ אני משקרת.
״מעולה. אז אני הולכת לפיטה,״ היא מסמיקה קלות ופונה אל הדלת. ״תיהני מהאוכל.״
״א-אבל קטניס!״ אני קוראת אליה, לא מאמינה שהיא עזבה אותי פה. מה, אני לא חשובה לה? לא חשוב לה להשאיר אותי בחיים?
״לא,״ אני לוחשת לעצמי. ״לא אכפת לה ממך. היא רק רוצה להיות עם בעלה ולגמור כבר עם כל המשחקים האלה. ואחותה ואבא שלה מתו כתוצאה ממנו, מהקפיטול. מה אכפת לה שאני אמות?
אז זו ההרגשה להיות נדחה.״ אני מסכמת.
תחושת נחישות עברה בתוך תוכי, מל הרגשה כזו לצורך לשרוד. בסדר, יש פה אוכל, אבל מה בדבר הראיונות? והאימונים?
אולי הגיע הזמן שאני אדאג לעצמי?

אני באמת לא מבינה למה קראו לנו פה.
הנבחרים יושבים על הרצפה באולם האימונים, במרחקים קטנים זה מזה. אטאלה, המאמנת, עומדת מולנו עם דף בידה.
״נבחרים יקרים, ברצוננו ליידע אתכם בחוק חדש שנכנס.
הציונים באימונים יוצגו לפי סטטיסטיקות. בנוסף, לידיעתכם, מהיום האימונים שלכם יוצגו בטלוויזיה, ותושבי המחוזות יוכלו להצביע. תושבי הקפיטול אינם יצביעו.״
נשמעו אנחות רמות.
״אבל, מי שיזכה במספר הקולות הגבוה ביותר מצד תושבי המחוזות, יזכה בפרס סמלי מתנת המחוזות. לכן השתדלו לעשות את המיטב, על מנת לזכות בפרס הזה. אתם חופשיים להתאמן.״
הילדים רצו לעמדות בטירוף, בהתלהבות, ואני רואה אתלוארך ואת הפרמיירה שלו מחייכים חיוכים ממזריים.