המעמד הגבוה (משחקי הרעב)- פרק 3

אני שמה כמה כריות מתחת לשמיכה ומועכת אותן קצת, שזה ייראה כמו הגוף שלי. אני לובשת סוודר עבה וכובע צמר בצבעי שחור וכחול כהה, צבעי הלילה. בתור הדובדבן שבקצפת אני מורחת איפור כהה בעיניי ומכסה את הכובע עם המצח.
המסדרונות של הרכבת נראים חשוכים מאוד בשעה זו של הלילה. מזל שהיא עצרה בארבע אחר הצהריים למנוחה קצרה. כי אחרי הכל, צריך לתכנן את העניין מחדש לאור העובדה שהמשחקים לא מתקיימים בקפיטול.
ומזל שהיא עצרה פה, כי הנה המצבה של סבא שלי.
אני קופצת מהמדרגות הכסופות ושמחה על כך שאין איסור לצאת מהרכבת. זאת אומרת, מותר לצאת, אבל אסור להתרחק יותר מדי. מכשירי מעקב הודבקו מאחורי האוזניים שלנו, באזור החזה, בידיים. עוקבים אחרינו לכל מקום.
אני מתחילה ללכת את המסלול הלא ברור שלי לעבר המצבה. אני זוכרת שראיתי אותה ממש מול חלון חדר האוכל, כך שזה יהיה רעיון טוב אם אתקדם לכיוון ימין, הכיוון שצריך ללכת אליו בשביל להגיע לשם. כעיקרון אנחנו מגיעים לשם במעלית, אבל אם תלכו איזה, עשר דקות, תוכלו להגיע אליו. בסופו של דבר.
אור קלוש מאיר מהחלונות, ואני מנצלת את ההזדמנות להביט סביב. ואז אני רואה בית קברות עם שערים נוצצים ויפים, ומיד נכנסת לתוכם.
המקום קפוא לגמרי, והמצבות רק מוסיפות לתחושת הפחד הכללית שלי. אני הולכת כמה צעדים, לפעמים פונה בצמתים מלאים בפרחים מפיצים ריח נהדר.
אחרי רבע שעה בערך, כשהתקדמותי איטית, אני מבחינה שריח הפרחים התחזק. ריח חולני ומחריד. שמזכיר לי מאוד מישהו. סבא.
אני רצה בלי להביט לאחור ומוצאת את המצבה.
״קורניאליוס סנואו
2300-2402
נפל בזמן המרד השני בהנהגת
קטניס אוורדין״
ברגע שאני מסיימת לקרוא את שמה, אני שומעת רשרוש מבין השיחים. אני נושמת עמוקות ומתקדמת בשקט בתוך השיח.
מהצד השני שלו אני רואה שני אנשים, צמודים זה לזה כל כך, בשפתיים. אני ממשיכה להסתכל עד שהגבר, כנראה, מתנתק מהאישה ואור הירח מאיר את פניהם.
קטניס ופיטה.
הוא לוחש לה באוזניה מילים שאין ביכולתי לשמוע. היא מנשקת אותו שוב וככה הם נשארים עד שאני יוצאת מהשיח.
״מה זה?״ שואלת קטניס. הקול שלה נשמע נחוש, מעט מבוהל. כה שונה ממה שדמיינתי אותו.
״אני הולך לבדוק.״ אומר פיטה וקם. הוא הולך לשיח ומסיט את העלים הצידה.
״אהההההההההההההה!״
אני נופלת אחורה ורואה את פניו של פיטה מלארק, מבוהלות מאוד, רוכנות מעליי. עיניו פעורות. ״היי, קטניס, זו לא הילדה שאת אמורה להדריך?״ הוא שואל ועוזר לי לקום.
״אמיליה?״ שואלת קטניס, וזעם בקולה. פניה מופיעות גם הן לצידי, שערה השרוף אסוף בצמה מאחורי הראש. ״כמה זמן את כאן?״
״מהרגע שעשיתם רעש.״
״אל תתחכמי. וחוץ מזה, מי נתן לך לצאת בכלל מהרכבת?״ שואלת קטניס.
״אני נתתי לעצמי. בארוחת ערב ראיתי את המצבה של סבא מחוץ לחלון, אז הלכתי להעיף בה מבט. איזה קטע שדווקא מכל המקומות בעולם הרכבת שלנו עצרה פה!״ אמרתי בתמימות וחיוך עצוב עיטר את פניי.
קטניס מביטה על פיטה והם מחליפים מבטים. ״את יודעת למה.״
״לא,״ אני אומרת. ״למה?״
״כל העניין הזה, הוא.. נועד להחליש אותך. העובדה שאני המדריכה שלך. האדם שכמעט רצח את סבא שלך. שהנהיג את המרד שהפך את שלטון הקפיטול. וזה שחנינו כאן.. זה רק אמור להזכיר לך אותו. את הבת של הנשיא. או יותר נכון, את על הכוונת, ילדונת.״
דמעות מציפות את עיניי. האם ככה קבעו, לפני חצי שנה? שצריך להתעלל בבת של הנשיא שהמציא את המשחקים?
בלי לומר מילה נוספת, אני בורחת משם, ושומעת מאחוריי את פיטה אומר, ״לא היית צריכה להגיד לה את זה.״
״היא גם ככה הייתה מבינה את זה במוקדם או במאוחר.״ עונה קטניס ופולטת אנחה. ״גם אם היא תנצח במשחקים, יהרגו אותה בו במקום.״